(הרעיון עלה בי תוך כדי שמיעה של שיעור של סיון רהב מאיר)
דיון מפורסם בין בית שמאי לבין בית הלל עוסק בשאלה איך להתייחס לחבר שקנה מוצר כלשהו:
אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו ? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. (כתובות יז.)
אך בגרסה אחרת מופיע המאמר במסכת דרך ארץ:
אמרו להן בית הילל לבית שמאי: לדבריכם, הרי שלקח מקח מן השוק, יגננו בפניו או ישבחנו בפניו, הוי אומר ישבחנו בפניו. מכאן אמרו חכמים, שתהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. (פרקי בן עזאי פרק ד)
נסו למצוא את ההבדל העקרוני בין שתי הגרסאות.
חדי העין הבחינו בודאי במילה המופיעה בגרסה הראשונה, אך לא בשניה. הגרסא הראשונה מדברת על מי שלקח "מקח רע" מן השוק. השאלה היא האם לומר לו את האמת בפנים או לעגל פינות ולתת לו הרגשה טובה שאכן קנה קניה טובה. יש כאן עימות בין האמת לבין העניין החברתי, והכרעתם של בית הלל היא לפן החברתי.
אך, בגרסא השניה, הדיון לכאורה מוזר ביותר. כאן לא כתוב שמדובר ב"מקח רע" אלא ב"מקח" בלבד. כאן לא מובן כלל מהו הדיון. מדוע שאדם יגנה את המקח שלקח חברו מן השוק, כאשר אין מדובר בכלל במקח רע ? למה צריך להכריע לצד השבח, כאשר אין כאן בכלל גנאי ?
נראה שכאן מדובר בתובנה פסיכולוגית, יותר מאשר בתובנה מציאותית.
היחס של אדם לחפץ כלשהו, אינו תלוי רק (ואולי אפילו לא בעיקר) במאפיינים המציאותיים של החפץ. קחו לדוגמא את היחס של הורים לילדיהם, לעומת היחס לילדים אחרים, או היחס למעשיו של ראש המפלגה בה אני תומך לעומת מעשיו של ראש המפלגה היריבה. במקרים רבים מאוד, היחס הזה איננו נובע בעיקרו מניתוח מציאותי, אלא מהחלטה פנימית מי איתי ומי נגדי. לכן הורים יגנו על מעשי ילדיהם בעוד שעל אותו המעשה בדיוק של ילד אחר יגיבו בחומרה.
אם נחזור לחפצים – השאלה האם חפץ מסויים הוא טוב או לא, נובעת פעמים רבות מן האינטרס האישי שלי. מחקרים רבים מאוד הוכיחו שכאשר אדם משקיע בחפץ מסויים, הוא נוטה להצדיק את ההשקעה הזו, ולראות בחפץ הזה את כל המעלות. לעומת זאת כאשר אדם אינו יכול להשיג חפץ מסויים, הוא יטה להרגיש כלפיו יחס של זלזול, כדי לאפשר לו לחיות בלעדיו.[1]
כך גם לגבי אדם אחר הקונה מציאה בשוק. הוא עצמו ודאי ישבח את המקח. אך אולי חברו, שלא זכה בחפץ הזה, ירצה לגנות אותו, כדי שלא ירגיש מופסד. כאן באים בית הלל, וקובעים כי העין הטובה של האדם, צריכה להנחות אותו לשבח בעיני הקונה את החפץ, למרות שכנראה לעולם הוא לא יהיה שלו.
דוגמא נאה לכך אנו מוצאים בפרשתנו. עם ישראל עומד לפני הכניסה לארץ ומשה רבנו מתאר אותה במילים יפות ומפורסמות:
כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:
כאשר אנחנו זוכרים, כי משה רבנו יודע בוודאות, שהוא לעולם לא יכנס אל הארץ, אנו יכולים להבין את גדולת נפשו – הוא מתגבר על הרצון הטבעי, לזלזל בארץ, למצוא בה את הפגמים ולהפחית את ערכה, ומציג אותה כמות שהיא, כדי לחבב אותה על עם ישראל.
הראיה הזו של הטובה של מה שנמצא אצל הזולת – העין הטובה, יכולה לשדרג את חיינו ולהפוך אותם לטובים ומועילים יותר.
[1] בלשון הפסיכולוגית התופעה נקראת "דיסוננס קוגנטיבי". בלשון חכמי המוסר "נגיעה".
להורדת קובץ הדפסה, ניתן ללחוץ כאן:
תודה רבה, בהצלחה עם האתר החדש