במסגרת ההכנה לכניסה לארץ, מלמד משה רבנו את עם ישראל היכן יהיו מוקרבים הקרבנות:
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה: כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ:
מכאן משמע שהמקום הזה יהיה שייך לאחד מן השבטים. אך לפני כמה פסוקים קראנו:
כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה
ומפסוק זה משמע שהבחירה תעשה ממקום השייך לכל השבטים. אומר על כך רש"י:
בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ – בחלקו של בנימין. ולמעלה הוא אומר: מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם. הא כיצד ? כשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי גבה הזהב מכל השבטים, ומכל מקום הגורן בחלקו של בנימין היה:
כלומר, המקום היה שייך לשבט בנימין, והיה שייך לכל השבטים.
וכאן מתעוררת כמובן שאלה – מהי המשמעות לכך שהמקום אשר יבחר ה', נמצא בנחלת בנימין, כאשר הנחלה הזו אינה שייכת לבנימין בלבד, אלא לנחלת כל השבטים ? וכמובן גם בכיוון השני – מהי המשמעות לכך שמקום שייך לכל השבטים, אם הוא נמצא בנחלת בנימין בלבד ?
היה אפשר לומר שהמקום אשר יבחר ה', שייך לכל השבטים, אך הוא נמצא מובלע בתוך נחלת בנימין, כלומר נחלת שבט בנימין מקיפה אותו מכל צדדיו. אך לתופעה כזו יש תיאור אחר, כמו שאנו רואים בנחלת שבט שמעון (יהושע יט א):
וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַשֵּׁנִי לְשִׁמְעוֹן לְמַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וַיְהִי נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה
אין אומרים שהנחלה שייכת לשמעון וגם ליהודה, אלא שהיא שייכת לשמעון ונמצאת בתוך יהודה.
אם כן, אנו שבים לשאלה – מהי המשמעות של השייכות של המקום אשר יבחר ה' לבנימין ולשאר השבטים בעת ובעונה אחת ?"
נראה שאפשר להבין את המשמעות הזו על פי פתגם עממי המופיע בגמרא (עירובין ג.):
קדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא
ובעברית – קדירה של שני שותפים היא לא חמה ולא קרה. הפתגם הזה רוצה לומר שכאשר האחריות נופלת על כמה אנשים, ואין חלוקה מדוייקת של סמכויות ביניהם, התוצאה היא שכל אחד סומך על כך שהאחרים יעשו את העבודה, ובסוף לא מתבצע כלום בצורה טובה.
נראה שכך הוא גם במקומו של המקום אשר יבחר ה'. מישהו צריך להיות אחראי על תחזוק הסביבה (על הפעלת המקדש ממונה שבט לוי). רק כך אפשר יהיה לדעת שמישהו יקח אחריות על המקום.
אך כאן מגיע הסיכון השני. מי שהמקום אשר יבחר ה' יהיה שלו, עלול לחשוב שהוא בעל הבית על המקום, ויכול להשתמש בו לצרכיו שלו. כבר ראינו במשך ההיסטוריה מה קרה כאשר הכהונה הגדולה נמכרה בכסף, והכהנים הגדולים הפעילו את בית המקדש למילוי צרכיהם הפרטיים.
לכן, צריכה התורה להבהיר שהמקום אשר יבחר ה' הוא מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם.
כך נוצר איזון האומר למי שהציבור הפקיד בידו מקום, חפץ לשמירה או משרה ציבורית, שהוא האחראי לתפקוד התקין שלהם, אך כנציג הציבור, ולא לטובת עצמו.
להורדת קובץ הדפסה, ניתן ללחוץ כאן: