פרשת האזינו, היא מן הקשות ביותר בתורה כולה. השירה כתובה במילים נשגבות, שכוונתם בדרך כלל איננה ברורה לחלוטין. הפעם ננסה לעמוד על שני פסוקים, שהם מפתח לפרשה כולה.
שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל: הֲ לַה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ:
בניגוד לקריאה הרואה כאן רצף אחד, הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו העמק דבר, רואה כן שילוב של שניים. וכך הוא מקדים ואומר:
שני פסוקים הבאים (ה-ו) מיוסדים על הקדמה אחת, שבשירה זו מבואר שני חורבנות והגאולות, היינו עד מקרא ל"ה לִי נָקָם וְשִׁלֵּם – חרבן בית ראשון, וזה המקרא הוא הגאולה מגלות בבל כאשר יבואר שם, וְאָמַר אֵי אֱ-לֹהֵימוֹ הוא החורבן השני, רְאוּ עַתָּה וגו' היא הגאולה העתידה במהרה בימינו.
כלומר, הפרשה נחלקת לחורבן בית ראשון, גלות בבל והחזרה ממנה, ולחורבן בית שני, גלות רומא, והחזרה ממנה.
החלוקה בין שתי הגלויות הללו, אינה כרונולוגית בלבד, אלא מהותית:
והנה ידוע דחרבן ראשון הי' בשביל עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, שהיה להכעיס להקב"ה, וחרבן בית שני חרב מפני שנאת חנם, וביארנו בס' במדבר ל"ה ל"ד שהיו עוסקים בתורה ועבודת ה', אך היה רוב שפיכות דמים לשם שמים
מדובר כאן באופי שונה לחלוטין של קלקול היחס בין הקב"ה לעם ישראל. בבית ראשון מדובר בנסיון בריחה מן הקב"ה. עם ישראל עובר על העבירות החמורות ביותר, ובהן גם עבודת האלילים, שהיא בריחה מעבודת ה'. על רקע זה, חורבן הבית והגלות מובנים מאליהם, שהרי הקב"ה שהביא את עם ישראל לארץ ישראל, רואה את העם מנצל את שהייתו בארץ למטרות ההפוכות לחלוטין של התרחקות מן הקב"ה, ומסלק אותו מכאן.
על כך נאמר שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם – כלומר, האם עם ישראל, בעובדו עבודה זרה השחית את הקב"ה ? לא ! אלא בָּנָיו מוּמָם, הם גרמו בכך להשחתה עצמית שלהם, ובעקבותיו לחורבן וגלות.
למרות כל הצער על החורבן, הרי שהמהלך פשוט ומובן – חטא משחית וגורם לחורבן.
ימי הבית השני, לעומת זאת, היו מורכבים הרבה יותר.
לכן נאמר על הדור הזה דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל, או בלשונו של הנצי"ב:
[דור] שהוא הולך בעקשות ותועה מדרך השכל, ומפותל הרבה מעורב ומסובך מעשים טובים עם מעשים רעים, וקשה להפריד הטוב מן הרע באשר הרע נעשו לשם שמים:
זהו דור שמעשיו המקולקלים נעשים לשם שמים. הנצי"ב מתאר דור של לומדי תורה, שהמריבות שלהם הם עם לומדי תורה שכמותם, אך בעלי דרך אחרת. אך הדברים לא מסתיימים במחלוקת מנומסת, ואפילו לא בויכוח סוער, אלא בשפיכות דמים של ממש – והכל לשם שמים.
וכך נאמר עליהם בפסוק הבא:
הֲ לַה' תִּגְמְלוּ זֹאת. אמר על חרבן בית ראשון, וכי כך תגמלו לה' להכעיסו ולהשחית לפניו? ועל חרבן בית שני אמר עַם נָבָל וְלֹא חָכָם. אינו יכול לתמוה עליהם הֲ לַה' תִּגְמְלוּ זֹאת, שהרי מכוונים לשם שמים, אבל הפלא שאתם עם נבל … היינו שלמדים ויגעים בתורה המכשרת להיות צדיק ישר, ונבל הוא מלשון … נובלות חכמה של מעלה תורה, כך הובא בשם הגר"א ז"ל:
אנחנו נמצאים היום בסופה של הגלות השניה, ועדיין לא הגיעה הגאולה השלימה. את שרשי הבעיה כדאי לחפש בחורבן השני, שאת תוצאותיו אנחנו נושאים. לפי דברי הנצי"ב, הבעיה שעלינו לשים אליה לב, היא הריבים לשם שמים, לא עם אנשים שונים מאיתנו מהותית, אלא כאלה שמכוונים לאותה המטרה, אך בדרך שונה. כל עוד זה לא מתוקן, אנחנו חיים תחת ספיחי הסיבות שהביאו לחורבן, והגאולה השלימה מתעכבת.
המצב הפוליטי בישראל, מהווה דוגמא חיה לכך. מפלגות רבות שהאידיאולוגיה שלהם דומה להפליא, אינן מסוגלות לשתף פעולה, לפעמים אפילו לא ברמה טכנית, ועושות כל שלאל ידן לצאת נגד המפלגות האחיות שלהן. כמובן שזה יכול להעיד על ריבוי אידיאולוגיה מחודדת להפליא, אך לצערי מראה בדרך כלל את חוסר האפשרות לשבת עם מי שקצת שונה ממני.
נתפלל בלשון הפרשה ללוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם, להשבת האפשרות לראות בשיתוף הפעולה עם כיוונים אחרים, מטרה ראויה, לתקופת בחירות, ולחיים בכלל.