בימים אלה של הכנה לקראת השנה החדשה, בזמן שהאשכנזים מצטרפים לבני עדות המזרח ומתחילים לומר סליחות, עלולה להתגנב ללב תחושה של נמיכות רוח. אנחנו עסוקים בכל יום בוידוי על חטאים, ברגשות אשם על הנפילות שלנו במשך כל השנה בתחומים רבים ומגוונים, ובכלל בכל החלקים שהיינו שמחים לשכוח. האם זהו הסיום הנכון לשנה וההכנה הראויה להתחלת השנה הבאה ?
בספר נחמיה (פרק ח) מסופר על כינוס גדול של שבי הגולה שנערך בירושלים ביום ראש השנה. לאחר שקרא עזרא בספר התורה, הבין העם כנראה שדרכו הנוכחית רחוקה מרצונה של התורה. תגובת העם כולו הייתה אבל ובכי. כנגד כך יוצאים עזרא ונחמיה:
וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם, הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ, וְאַל תִּבְכּוּ: כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם, כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם, לַאֲדֹנֵינוּ; וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם. וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם, לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם, קָדֹשׁ; וְאַל תֵּעָצֵבוּ.
בדבריהם הם מציגים את ראש השנה, יום הדין, כיום שמחה, הפך הרגשתו של העם. כיצד ניתן להבין את השמחה ביום בו אנו נשפטים על מעשינו ? ננסה לענות על שאלות אלו מתוך הפרשה.
הפרשה מציגה לפנינו את חילופי ההנהגה הראשונים בעם ישראל. משה רבנו, מנהיגו הראשון של עם ישראל, מפנה את מקומו, וממנה את יורשו יהושע בן נון. בדבריו אל יהושע הוא אומר:
וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם; וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִמָּךְ.
לא היינו מתעכבים על הביטוי המודגש, לולא היה חוזר בעקשנות בחייו של יהושע. בתחילת ספר יהושע, ערב הכניסה לארץ, מדבר אליו הקב"ה ואומר:
וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה'; וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר … חֲזַק וֶאֱמָץ: כִּי אַתָּה, תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה, אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם. רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה … חֲזַק וֶאֱמָץ, אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת
שלש פעמים חוזר הקב"ה על הביטוי חֲזַק וֶאֱמָץ ועדיין לא נתקררה דעתו של ספר יהושע, ובדבריהם של בני גד ובני ראובן אל יהושע אנו מוצאים:
כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ, וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת: רַק חֲזַק וֶאֱמָץ
לא לכל אדם צריך לומר חזק ואמץ, וודאי שלא חמש פעמים ! רגלים לדבר שהסיבה לחזק ולאמץ את יהושע טמונה בכך שהוא לא נתפס כמנהיג טבעי, לא על ידי העם, ולא על ידי עצמו.
ומה עושים עם אדם שאינו נחשב כראוי להנהגה. ניתן כמובן להניח שזה מצב קבוע, ולחפש מנהיג אחר. אך הקב"ה החושף את העובדה שיהושע מכיל בקרבו תכונות של מנהיג, אינו מתכווין לוותר לו. הוא דוחף אותו כמעט בעל כורחו, ומכריח אותו ללמוד להיות מנהיג. בדרך היה צריך יהושע קרוב לודאי להיפטר מהרגלים של אדם מן השורה ולאמץ אורח חיים אחר המתאים לתפקיד שהוטל עליו. התוצאה הייתה אחד מגדולי המנהיגים של עם ישראל, שהביא אותו לכיבוש הארץ.
כאשר אנו עוסקים בימי הסליחות ובימי הדין, אפשר להטות את ההרגשה ליאוש מכל הנפילות, לרחמים עצמיים על המרחק בין הרצוי והמצוי באישיותנו. אך הדרישה של הקב"ה מאיתנו בכל שנה להתוודות על החטאים, ולעמוד לפניו לדין, מבוססת על ההכרה בכך שיש לנו פוטנציאל לקחת אחריות על המעשים שלנו ולהשתנות. זוהי הרגשה שמחה מאוד, הגורמת לנו להכיר במעלת עצמנו, וביכולות הגדולות הטמונות בנו. האם יש שמחה גדולה מזו ?