פרשת חוקת פותחת בעניין פרה אדומה, שהוא מן המצוות הקשות ביותר להבנה, שניתנו לעם ישראל. המדובר הוא על הצורה שבה אדם יכול להיטמא מן הטומאה הקשה ביותר – טומאת מת. כל אדם שבא במגע עם מת, הזיז אותו, או אפילו היה איתו תחת גג אחד, נטמא בטומאה שאורכה הוא 7 ימים לפחות. כדי להיטהר מטומאה זו, עליו לעמוד לפני כהן, שיזה עליו ביום השלישי וביום השביעי, אפר שנלקח משריפת פרה אדומה, תחת הרבה תנאים מגבילים[1].
אך מלבד הבנת מהותה של הפרה האדומה, מטרידה גם השאלה, מה עושה כאן הפרשיה הזו ? באמצע סיפורי המדבר, צצה לה פתאום פרשיה הלכתית טהורה, שאינה קשורה לכאורה למה שבא לפניה או לאחריה.
נראה שאת התשובה ניתן למצוא ברצף האירועים אותו מתארת התורה, מייד לאחר הפרשיה הזו:
- וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן … וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:
- וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן … לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:
- וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר:
שלשת המנהיגים הגדולים של עם ישראל, מסתלקים בתקופה קצרה. מרים מתה, משה ואהרן חוטאים ומתבשרים כי ימותו במדבר, ולא יכנסו לארץ, ואהרן אכן נפטר זמן קצר לאחר מכן.
התחושה של העם היא ודאי קשה ביותר. מדובר על הדור החדש, זה שהכיר את שלשת המנהיגים הללו, במשך כל חייו כמעט, ולאורך כל המסע במדבר. פתאום הם נעלמים, והחלל שנפער, קשה למילוי.
גדלותם של המנהיגים הללו, והעובדה שהדור מכיר רק אותם, עלולה להביא לתחושה שמדובר במנהיגים חסרי תחליף, ולקושי אמיתי להכיר במותם. כיצד יתכן שאנשים נערצים כאלו מתים ?
במצב כזה, עלולות להתפתח תיאוריות הרסניות, המתייחסות אל המוות בצורה מעוותת. כדי לרכך את הקושי הנפשי והמחשבתי במותם של אנשים נערצים כאלו, עלולה להיווצר תיאוריה כאילו המוות הוא משאת הנפש של כולנו.
מחשבה כזו עלולה ליצור כיוונים הרסניים, כגון שאיפה לסיים את החיים מוקדם ככל האפשר, או קידוש המתים על חשבון החיים.
לשם כך, מקדימה התורה את פרשת פרה אדומה ובה ההכרה הברורה כי המוות כרוך בטומאה, החמורה ביותר מכל הטומאות[2]. על ידי כך היא מדגישה את הצורך לדבוק בחיים, ולהתרחק מן המוות עד כמה שהדבר ניתן.
בנוסף לכך, פרשת פרה אדומה איננה מובנת כלל ועיקר על ידי הוגי הדעות בכל הדורות. על ידי כך מדגישה התורה כי אי הבנה, הייתה ותהיה כרוכה בחייו של האדם תמיד, ואין לתת, גם לתופעות כאלה, לערער אצלנו את האמונה, ואת הכרת המציאות.
במיוחד בזמנים בהם ניתנת לעיתים חשיבות למתים על חשבון החיים, יש לזכור את המסר החשוב של פרשת פרה אדומה ומותם של הצדיקים – כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת (קהלת ט) החיים – יהיו מי שיהיו, עדיפים על המתים – יהיו אשר יהיו.
[1] היום לא מצוי בידינו אפר פרה אדומה, ואף לא פרה אדומה שעומדת בכל התנאים, ולכן רובנו ככולנו טמאי מתים.
[2] הרמב"ן בהסברו למושג הטומאה, קובע כי סיבת כל הטומאות היא מוות, סופי או חלקי.
כאן ניתן להוריד קובץ להדפסה: