קורח שעל שמו נקראת פרשתנו, הפך לסמל למחלוקת. כאשר רצו להתריע על מחלוקות הנמשכות עד עצם היום הזה, השתמשו בפסוק (מפרשת פינחס) ואמרו (מופיע ב"מאוצרנו הישן" בשם פירוש "חמש ידות"):
וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ (במדבר כו יא) – בני קרח לא מתו. הם חיים וקיימים ותופסים אצלנו מקום מכובד עד עצם היום הזה !
אך מה הפך את קורח לסמל כזה ? הוא הרי לא היה הראשון שבא בטענות אל משה.
כדי להבין את העניין צריך לדעת מה הייתה דרישתו של קורח. ננסה למצוא זאת בפרשה.
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה':
הפסוקים הללו, המתחילים את הפרשה, מתארים לנו לכאורה את דרישתם של קורח ועדתו. אלא שאם נקרא בתשומת לב, נגלה שהם לא דורשים כאן דבר. הטענה שבפיהם היא שלא נכון הוא שמשה ואהרן יתנשאו על קהל ה'. זה בהחלט מובן. אך מה שלא מובן, מה הם מציעים במקום כך – האם קורח רוצה להיות המנהיג ? האם הוא רוצה שלא יהיה מנהיג בכלל, ואם כן, מהו המנגנון החילופי שהוא מציע על מנת לקיים סדרי חיים תקינים ? לכל אלו אין רמז בדבריו של קורח.
משה רבנו מגיב לדבריו, ומנסה לנתב את הדיון לפסים מעשיים:
זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי:
הוא מציע מנגנון שיגלה את רצון ה' בשאלת המנהיג של עם ישראל. מצידם של קורח ועדתו, לא נשמעת תשובה (אם כי בהמשך הם ישתתפו בניסוי).
משה קורא לדתן ולאבירם, והם בתגובה אומרים:
וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה:
גם כאן בולטת השלילה – הם לא מתכוונים לעלות, ובאים בטענות אל משה. אך הצעה חלופית משלהם לא נשמעת כאן, ולו ברמז.
מכאן, ועד סוף הפרשה, לא נשמע שום טיעון מפיהם של אנשים המחלוקת.
יתכן, שזה מה שהבהיל את משה, עד שתגובתו הראשונית לדבריהם הייתה:
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו:
ממה נבהל משה ? מה מפחיד כל כך בטענות של קורח ? המפחיד הוא שאין בטענות הללו כלום. לשלול את מה שעושה השלטון, זה הדבר הקל ביותר בעולם, במיוחד אם השולל איננו נדרש להציג חלופה טובה יותר. רמז יפה לכך נמצא במילים הראשונות של הפרשה:
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם:
הפסוק נראה חסר. כתוב וַיִּקַּח קֹרַח, אך לא כתוב מה הוא לקח. המפרשים עוד מזמן חז"ל, ניסו להתמודד עם השאלה הזו בדרכים רבות, אך המשותף לכולן הוא שאין להן רמז בפסוק. יתכן שבכך רוצה התורה לרמוז על כך שקורח כאילו טוען משהו, כאילו מציע חלופה, אך מי שמקשיב היטב מגלה שאין זה כך, והוא מציע אך ורק ביקורת, ולא שום בניין חדש.
על כך נוכל לומר גם אנחנו היום – וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ – עד עצם היום הזה קיימות קבוצות ואנשים שמלבד ביקורת על כל מה שנעשה, אין להם שום הצעה מעשית. הם יכולים לסחוף אחריהם קהל גדול במרמור על כל מה שנעשה, אך אין בדבריהם שום פתרון טוב יותר, או פתרון בכלל.
מחלוקת כזו היא בעייתית, ואף מסוכנת, וצריך לדרוש תמיד מן הנוקטים בה, לפרש את העמדה שהם מצדדים בה, ולא רק את שלילת האחר.
כאן ניתן להוריד קובץ להדפסה: