פתיחתה של פרשת בלק עוסקת ברקע העימות בין מואב (ומדיין) לבין עם ישראל:
וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן צִפּוֹר, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד כִּי רַב הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
הפסוקים האלה, הנראים כקלים להסבר, טומנים בחובם בעיה פרשנית. ננסה לראות מהו הפירוש הפשוט של המילים הללו.
בלק בן ציפור רואה את מה שעשה ישראל לאמורי, כמו שמופיע בסוף הפרשה הקודמת (המלחמה בסיחון ובעוג). מהי תגובתו של בלק לראיה הזו ? על כך, לכאורה, אין שום רמז בפסוקים האלה.
לעומת זאת, מייד לאחר שנאמר שבלק ראה, נאמר על מואב, שהוא ירא מפני העם וקץ בו.
התורה אינה משתמשת בשום מילת קישור בין הפסוק הראשון לשני, ונראה שיש כאן קפיצה לא מובנת מעניין לעניין – בלק רואה, ומואב מפחד.
היינו יכולים לצפות למשהו קצת אחר. למשל וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן צִפּוֹר, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי, ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (כדברי פרעה אל עמו). או בסגנון אחר המצוי גם הוא בתנ"ך וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן צִפּוֹר, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי, ומואב קץ מפני בני ישראל[1].
אם כן, מהו פירושם של שני הפסוקים הללו ? ננסה לתת פרשנות שונה, לפסוק השני, ולשם כך נקדים דוגמא מפרשה אחרת. התורה מייעדת ערי מקלט לרוצחים בשגגה, שאמורים לנוס אליהן, ולהישאר שם עד מות הכהן הגדול. ומי מוגדר כרוצח בשגגה ? אחת הדוגמאות היא:
וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר, לַחְטֹב עֵצִים, וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ, וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת: הוּא, יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי (דברים יט ה)
על פירוש המילים המודגשות, מצאנו מחלוקת תנאים:
נשמט הברזל מקתו והרג רבי אומר אינו גולה וחכמים אומרים גולה מן העץ המתבקע רבי אומר גולה וחכמים אומרים אינו גולה (מכות ז:)
כלומר, לדעת חכמים פירוש המילים וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ הוא, שהברזל, כלומר החלק המתכתי שבגרזן, יצא ועף מן העץ (=הקת), ובמעופו הרג אדם. אך לדעתו של רבי, פירוש המילים הללו הוא אחר – הברזל של הגרזן העיף חתיכה מן העץ (=העץ שהאיש חוטב) שבמעופה הרגה אדם.
אם כן, וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל לפי חכמים הוא דבר שקרה לברזל, ואילו לפי רבי הוא דבר שהברזל גרם לעץ.
לפי שיטתו של רבי בפסוק זה, ננסה לומר דבר דומה בפסוקים שלנו. בלק ראה את מה שעשה ישראל לאמורי ולכן וַיָּגָר [בלק את] מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד כִּי רַב הוּא; וַיָּקָץ [בלק את] מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כלומר, שני הפסוקים הראשונים מדברים על בלק, ולא על מואב – בלק רואה, בלק מפחיד את מואב, ובלק גורם למואב לקוץ מפני בני ישראל.
עתה מובן ההקשר בין הפסוק הראשון לבין השני – שניהם מדברים על בלק, מחשבותיו ומעשיו. התהליך המתואר כאן, מוכר לנו גם ממקומות אחרים, קרובים אלינו יותר בזמן, בהם דעת הקהל של עם מסויים אין לה דבר וחצי דבר נגד עם ישראל, עד שקם השליט ומתוך תפיסת עולמו, משדר פחד ומיאוס כלפי הציבור היהודי, עד שכל העם משתכנע, ומאמץ את הקו הזה. ומכאן מסקנות ברורות בקשר לאחריות והכח של השליט, ובאשר לשאננותו של עם ישראל כאשר אינו בארצו.
[1] בדומה למסופר בספר שופטים: וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת זְבוּלֻן וְאֶת נַפְתָּלִי, קֶדְשָׁה, וַיַּעַל בְּרַגְלָיו, עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ; וַתַּעַל עִמּוֹ, דְּבוֹרָה. יא וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה; וַיֵּט אָהֳלוֹ, עַד אֵילוֹן בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ.
כאן ניתן להוריד קובץ להדפסה: