היקום בנוי על פי תוכנית, שהסימטריה העמוקה שלה מצויה באופן כלשהו במבנה הפנימי של השכל שלנו (פול ולרי)[1]
כל חריגה מן הסימטריה, אם כן, תופסת את תשומת ליבנו, ומאתגרת את המחשבה. אחת כזו, נמצאת בפתיחת פרשת השבוע שלנו:
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם:
לכאורה, יש כאן דבר והיפוכו – ברכה מן הצד האחד, וקללה מן הצד האחר. אך כבר בהצגת החלופות השונות בוחרת התורה להשתמש בשני ביטויים שונים, השוברים את הסימטריה – הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ.
על משמעות אחת של השינוי, דיברנו לפני כמה שנים, ועתה נדון במשמעות נוספת. לשם כך נשתמש במשל המופיע בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות, אך בשינוי קל:
את הברכה אשר תשמעו וגו' והקללה אם לא תשמעו. משל לזקן היושב על אם הדרך ויש לפניו שני דרכים: אחד תחלתו קוצים וסופו מישור ואחד תחלתו מישור וסופו קוצים. ומזהיר את העוברים דרך שם ואומר להם: הזהרו מזה שתחלתו מישור, כי כלו קוצים עד סופו, לכו בזה שתחלתו קוצים, כי סופו מישור. כל מי ששומע לו, אף על פי שיגע מעט בתחלתו, אחר כך הולך בשלום. אבל מי שלא שמע לו והלך באותו שתחלתו מישור, נכשל בסוף.
לפי המשל הזה, הסימטריה היא שלמה. אך ננסה להוסיף ולתאר לנו את המשך הדרך. מי שהלך בדרך המומלצת, ימשיך בה, כנראה, עד סופה הטוב. אך מי שהלך בדרך החלופית, אחרי שיתקל בקוצים, ויבין שעשה טעות, יסוב על עקביו, ויחזור לאם הדרך, עליה יושב הזקן, והפעם כדי לקבל את עצתו, ולבחור בדרך המומלצת.
לפי התוספת הזו לַמָשָׁל, אנו יכולים להיות אופטימיים. כמו חברה המוכרת מוצר טוב באמת, ומוכנה לתת תקופת נסיון, שבסופה היא בטוחה שיבחרו במוצר שלה, כך הקב"ה בטוח בשיקול הדעת שלנו, לגבי ה"סחורה" שהוא מוכר לנו כך שבמוקדם או במאוחר, יגיעו כולם אל הדרך הטובה. ההבדל הוא רק בכמות הדרך אותה ילך כל אחד, עד שיבין מהי הדרך הטובה יותר.
אם כך, נוכל לפרש את דברי התורה הלא סימטריים – שתי דרכים נתונות לפניכם, ברכה וקללה. אֶת הַבְּרָכָה [כַּ]אֲשֶׁר[2] תִּשְׁמְעוּ, וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ. התורה היא אופטימית – מכיוון שהדרך הטובה מוכיחה את עצמה, הרי ודאי, בזמן כזה או אחר, יגיע כל אחד לאחוז בה.
בדרך כלל, אנחנו נוטים להיות בחרדה מכך שאחרים יבחרו בדרכים בעייתיות ויכשלו. התורה מלמדת אותנו, שמי שמחזיק בדרך טובה באמת, יכול להיות אופטימי, לפחות במה שנוגע לטווח הארוך.
[1] הציטוט הזה פותח את הספר "סימטריה" מאת מרכוס דוּ סוֹטוֹי
[2] לא מצאתי כאן מי שמפרש כך, אך כך מפרש תרגום יונתן את המילה אשר, בויקרא פרק ד פסוק כב – אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא