הביטוי כוחי ועוצם ידי משמש בפינו כביקורת על גאווה של מי שלוקח לעצמו את התהילה על מפעל מסויים, ואיננו זוכר את מי שעשה אותו באמת.
מקור הביטוי הוא בפרשת השבוע, המזהירה אותנו לפני הכניסה לארץ:
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:
אחרי שהקב"ה הוא זה שמכין את הכל, מן היציאה ממצרים, ודרך כל ההליכה במדבר, האמירה כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה מראה על שכחתו.
אך מה מציעה התורה כחלופה ? רבים חושבים כי הדרישה של התורה היא להכיר בכך שהקב"ה עושה את הכל, ולאדם אין דרך להשפיע על דבר, מלבד להתחנן אל הקב"ה. המסקנה מדרך מחשבה זו, היא דרמטית. כך בסיפור שהופיע לפני כמה ימים בקובץ "תן חלקנו".
על פי מה שסופר שם, למד אחד מגדולי ישראל לקח, מסיפור קשה שעבר. הוא עבד כמוכר פרחים בחנות, במשך שבוע שלם. לאחר שקיבל את משכורתו הראשונה, הוא נשדד, וכל כספו אבד לו. מכאן הוא הסיק שהכל תלוי ברצון ה', וממילא אין שום טעם להתאמץ בעולם. הוא עזב את עבודתו והלך ללמוד בישיבה. גישה זו רואה בכל התאמצות בנושאי פרנסה או כל צרכי העולם הזה, שכחה של הקב"ה.
אך האם גם התורה חושבת כך ? לפחות לפי הפסוקים המובאים בפרשת השבוע שלנו – ממש לא.
נתבונן בפסוק הממשיך את הפסוקים שהובאו לעיל:
וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:
ההפך מכֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה הוא לא התפיסה שאין לנו טעם לעשות כלום, אלא כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, כלומר הקב"ה הוא מקור הכח הניתן לאדם, על מנת שהאדם ישתמש בו כדי להשיג השגים. על פי גישה זו (שבין השאר מפתח אותה הרב קוק) הרי שדווקא מי שאינו מנצל את כוחותיו, כדי להתפרנס, או לשאר צרכי העולם הזה, הוא כפוי טובה כלפי הקב"ה, שהרי ממנו קיבל כוחות אלה, על מנת להשתמש בהם. אם כן, הנסיון של אדם לעבוד קשה להשיג השיגים, איננו עומד בניגוד לזכירת הקב"ה, אלא יכול דווקא לשמש כזכירה שלו.
התנאי הוא כמובן, שהאדם שעובד קשה כדי להשיג השגים, זוכר מי נתן לו את הכוחות האלה, ולשם מה. וכך אומר גם הרשב"א, בנוגע לשאלה האם ראוי לאדם חולה ללכת לרופא, או לסמוך על הקב"ה שירפא אותו:
ומותר לבטוח באדם, והוא שלא יסור לבו מן השם. ואמרו: "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן ה' יָסוּר לִבּוֹ" (ירמיהו). אך לבטוח בשם שיעשה לו תשועה על ידי האיש הפלוני מותר ומצוה …