סיפור חייו של יוסף, הנער שנמכר לעבד במצרים ועלה שם לגדולה, נמצאים בסוף פרשת השבוע שלנו, על פרשת דרכים.
יוסף נתון בבית הסוהר, על חטא שלא חטא, ללא תקווה לראות שוב אור יום. והנה נקרית בדרכו הזדמנות להוכיח את כישוריו ואולי לזכות בחופשה. שני שרים נכבדים – שר המשקים ושר האופים, הכלואים ביחד איתו, חולמים כל אחד חלום, והם מוטרדים מאוד ממשמעותם. יוסף מציע את כוחו בפתרון החלומות, והם מספרים לו את הפרטים.
ראשון מספר שר המשקים:
בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי: וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים: וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה:
ולעומתו מספר שר האופים:
אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי: וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי:
למתבונן השטחי, נראים שני החלומות כמקבילים. כל אחד מן החולמים חולם על המקצוע שלו. וכל אחד מהם שם דגש על המספר 3. שר האופים אף רומז על הדמיון במילותיו " אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי".
אך לתדהמתו של שר האופים, הפתרון שהוא קיבל, הפוך לחלוטין מן הפתרון שקיבל חברו:
לשר המשקים אומר יוסף: שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם: בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ:
בעוד לשר האופים הוא אומר: שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם: בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ:
הדברים התקיימו במדוייק. אך איך זיהה יוסף את ההבדל בין שני החלומות ?
יש מי שהסביר שמה שגרם ליוסף להבין ששר האופים מת, הוא האופן בו העוף אוכל מן הסל שעל ראשו. כאשר אדם הוא חי, אין ציפור שתעז לרדת ולקחת ממנו אוכל, העובדה שכאן נראה העוף יורד על הסל ואוכל ממנו, מעיד שאין מדובר כאן באדם חי.
האפיזודה הזו מזכירה לי משפט מצמרר הנאמר בבתי הכלא בארה"ב כאשר עובר נידון למוות ממקום למקום. כדי להזהיר את הנוכחים, מכריז הכרוז: Dead man walking !!.
החלום של שר האופים אומר לנו, שקיים מצב בו אדם נראה חי, ואף מרגיש חי, אך באמת הוא מת. וכך אומר גם ר' נחמן מברסלב:
יש בני אדם הישנים כל ימיהם, ואף שהבריות סבורים שהם עובדים את ה' ועוסקים בתורה ובתפילה אין לה' כל נחת מהם …[1]
יש להכניס חיים לחיים. לא להסתפק במה שיש, לא לחיות רק מכח האינרציה, אלא מתוך החלטה ומתוך מודעות, ורצון להתעלות תמידית.
[1] מובא אצל הרבנית יהודית קוק בספר "ר' נחמן מברסלב, עיונים בסיפוריו" עמ' 74
כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה: