ירידה לפרטים, היא תכונה טובה, כאשר היא באה במידה. אך כאשר היא מוגזמת, היא תמוהה ומציקה. במתכון לאפיה ובישול, אנו מוצאים בדרך כלל כמויות, אך רק לעיתים נדירות יטרח המתכון להסביר לנו איך בדיוק למדוד אותן. אני יכול למצוא במתכון – קילו קמח ומאה גרם חמאה, אך אין שום צורך להסביר לי שצריך למדוד זאת בכלי כזה או אחר.
כאשר אנו מוצאים ירידה לפרטים טכניים, הנראים לכאורה חסרי חשיבות, הדבר אומר דורשני.
בתחילת פרשת השבוע, מצווה אותנו התורה על מצוות הביכורים:
וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:
הפסוקים הללו מצווים לקחת בארץ ישראל את הפירות הראשונים ולהביא אותם אל בית המקדש, שם (כמו שאומרת התורה בהמשך), יקבלו אותם הכהנים.
האם חסר כאן משהו ? מי שאינו מכיר את הפסוקים מראש, ישיב בודאי בשלילה, הפסוקים הללו נראים ככוללים את כל הפרטים הנצרכים.
אך מי שהפסוקים שגורים על פיו, שם לב, אולי לחסרונן של שתי מילים:
וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:
מה נוסף לנו כאן ? הציווי וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא. העובדה שהדילוג על הציווי הזה לא היה מורגש, מוכיחה שאפשר היה להסתדר היטב בלעדיהן. מי שלוקח פירות כל הדרך לירושלים, ישתמש ודאי באיזה שהוא כלי, כדי לשאת אותם, ואיננו זקוק לכאורה לציווי או תזכורת על כך.
חז"ל, ששמו לב, כדרכם, לייתור שיש במילים אלו, קבעו:
וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא מלמד שטעונין כלי
כלומר, אין כאן המלצה טכנית (מיותרת) – לקחת את הפירות בכלי, אלא זהו חלק מן הציווי.
אך מהו הרעיון העומד מאחורי הציווי הטכני לכאורה ?
נשים לב לשאלה נוספת – כאשר מצווה התורה לשים את הפירות בטנא, היא אומרת בַטֶּנֶא, בפתח תחת האות ב'. כידוע, הפתח הזה מסתיר בתוכו את ה' הידיעה, רוצה לומר – אין מדובר כאן על טנא כל שהוא, אלא על הַטנא. מהי משמעותו של היִדּוּעַ הזה ?
יתכן שיש כאן אמירה בתחום של הכרת הטוב[1] – כאשר זורמים החיים, אנו לא שמים לב, פעמים רבות, לשפע שבו אנו נמצאים. השפע הוא פשוט גדול כל כך, ומתפשט על תחומים רבים כל כך, שהוא בלתי נתפס. כדי לתפוס דברים גדולים צריך למסגר אותם.
במקרה שלנו הטנא הוא המסגרת. כאשר אני שם את הפירות הראשונים, המובחרים (מ7 המינים), בתוך הטנא, אני יכול לשים לב לכמות ההולכת וממלאה את הסל, ובכך לשים לב לשפע.
אם אני משתמש באותו הטנא, בכל שנה, אני יכול גם לעקוב אחרי השינויים – בשנה הקודמת הצלחתי למלא חצי טנא, השנה כבר 2 שלישים, ואולי בשנה הבאה, הטנא יתמלא עד גדותיו. בצורה זו, אני מודע לא רק למצב העכשוי, אלא גם לתהליך. זו יכולה להיות הסיבה, לכך שהתורה לא מדברת על טנא סתמי, אלא על הַטנא, אותו הטנא הידוע, שאינו משתנה משנה לשנה.
כך מלמדת אותנו התורה, להתעלם מרעשי הרקע, מן הסביבה המעמעמת את הטוב, ומאפילה עליו, ולמסגר את הטוב בצורה שנוכל להכיר בו ולהודות עליו, כמו שהיא חותמת:
וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ
[1] לא במובן המקורי של הביטוי
אהבתי מאוד, ישר כוח.
תודה רבה.