אחד מן הפסוקים הקשים בפרשתנו, מופיע כהקדמה לויכוח הגדול של אברהם עם הקב"ה:
וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:
המפרשים מסבירים, כל אחד לפי דרכו את המילים הקשות הללו. אחת מן השאלות על הפסוקים הללו, היא מה הקשר בין מה שכתוב כאן, לויכוח של אברהם בהמשך. כדי להבין זאת נביא מאמר חז"ל המשווה בין שניים מגדולי ישראל, על בסיס הביטוי צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לג):
היה אברהם אבינו עושה צדקה תחלה ואח"כ משפט שנאמר: … לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. בזמן ששני בעלי דינין באין לפני אברהם אבינו לדין ואמר אחד על חבירו זה חייב לי מנה היה אברהם אבינו מוציא מנה משלו ונותן לו ואמר להם סדרו דיניכם לפני. וסדרו דינן. כיון שנתחייב אחד לחבירו מנה אמר לזה שבידו המנה תן המנה לחבירך. ואם לאו אמר להם חלקו מה שעליכם והפטרו לשלום. אבל דוד המלך לא עשה כן אלא עושה משפט תחלה ואחר כך צדקה שנאמר: וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ (שמואל ב' ח' ט"ו). בזמן שבעלי דינין באין לדין לפני דוד המלך אמר להם סדרו דיניכם. כיון שנתחייב אחד לחבירו מנה היה מוציא מנה משלו ונותן לו ואם לאו אמר להם חלקו מה שעליכם והפטרו בשלום:
חז"ל משווים כאן בין אברהם אבינו לבין דוד המלך. אצל שני האישים הללו, מופיעים שני הביטויים – מִשְׁפָּט מצד אחד וצְדָקָה מן הצד האחר. אך הסדר הוא שונה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט אצל אברהם לעומת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אצל דוד.
אך מהו ההבדל המהותי בין שני האישים, הלא סוף דבר בשני המקרים שני המרכיבים מופיעים, ומה בכך שהסדר הוא שונה ? ננסה להבין את המטרה השונה של שני המהלכים.
נתחיל בדוד – כמלך, אחד מן התפקידים החשובים שלו הוא עשיית משפט. דוד המלך, מראה גדלות נפש, ולאחר שהוא מבצע את תפקידו כשופט צדק, הוא דואג לצד החלש הנאלץ לשלם, ומוסיף לצדק (משפט) גם את הצדקה. מטרת הצדקה במהלך של דוד היא לעזור לנזקקים.
שיטתו של אברהם היא שונה לחלוטין. המטבע של הצדקה, ניתן על ידו עוד לפני שנעשה המשפט. מהי המטרה של המהלך הזה ? לו המטרה הייתה כמטרתו של דוד – עזרה לנזקק, הרי שאין טעם לעשות זאת עוד לפני שהנזקק נזקק לעזרה.
אך כאשר מונח הכסף של אברהם על השולחן, לפני עשיית המשפט, יש לו ערך מוסף אחר. שני הצדדים יודעים שלא משנה מי ינצח במשפט, לצד המפסיד יש כיסוי לחובו מראש. כאשר המצב הוא כזה, הרי שהאינטרס היחיד שנותר לשני הצדדים הוא להגיע אל הצדק. מן הרגע שהוסר האינטרס הכלכלי לזכות במשפט, נותרה רק דרישת הצדק. אם כן, הצדקה של אברהם משרתת את הצדק, ולא רק את העזרה לנזקק.
כך אפשר להבין את מה שהניע את אברהם להיכנס לויכוח כל כך מרשים ומפתיע עם הקב"ה. מכיוון שהצדק אצלו לא רק משרת את הניהול התקין של החברה, אלא הוא ערך ששווה להשקיע בו גם ממון משלו, הרי שהתודעה הזו אינה מניחה לו לעמוד מן הצד כלפי כל גילוי של אי צדק, ואפילו אם מי שעומד מולו הוא הקב"ה בעצמו. הקב"ה לא רק שאינו כועס על אברהם, אלא ממש מזמין את הויכוח הזה, כדי ללמד את צאצאיו את דרישת הצדק ברמה הגבוהה ביותר.
כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה: