באתר התנ"ך הממלכתי, על במדבר פרק ל"ב, מצאתי את הכיתוב הבא:
שבטי ראובן, גד וחצי המנשה פונים למשה ומבקשים לקבל את עבר הירדן המזרחי שנכבש לא מכבר, מכיוון שהם רועי-צאן, והאדמה באזור הזה מתאימה מאוד למקנה.[1]
אני מניח שכך זוכרים את הסיפור אנשים רבים מאוד. אך מעיון בפרשה, התיאור הזה איננו נראה נכון. התורה מספרת:
וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה: וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן: הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה:
שבט מנשה, כולו או מחציתו, איננו נזכר כלל לאורך כל הדיונים בין השבטים לבין מנהיגי העם. רק בסוף הסיפור, כאשר משה נענה לבקשה צץ פתאום חצי שבט המנשה:
וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב:
וכאן כמובן נשאלת השאלה – מדוע נתן משה לשבט מנשה להישאר בעבר הירדן בניגוד לשאר השבטים, למרות שלא ביקשו כלל את האפשרות הזו ? ואם כבר נתן, מדוע חצי השבט ולא כולו ?
אכן, האבן עזרא מפרש על הפסוק שבו מופיע חצי שבט המנשה:
ולא הזכיר עד עתה חצי שבט מנשה, בעבור היותו חצי השבט:
ולפי זה, הכתוב באתר התנ"ך הממלכתי, הוא אכן נכון. אך קשה לראות בזה פשט.
לכן, מפרש הרמב"ן בדרך אחרת:
מתחלה לא באו לפניו שבט מנשה, אבל כאשר חלק הארץ לשני השבטים ראה שהיא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם ובקש מי שירצה להתנחל עמהם, והיו אנשים משבט מנשה שירצו בה, אולי אנשי מקנה היו, ונתן להם חלקם.
אך גם הפירוש הזה איננו מסתדר, עם ההתנגדות העקרונית של משה רבנו לבקשתם של בני גד ובני ראובן. מדוע ירצה משה לעודד עוד שבט להישאר בעבר הירדן המזרחי ?
לכן ננסה כיוון אחר לפירוש.
בספר יהושע, מתוארים מעשיהם של בני גד וראובן וחצי המנשה, שעמדו בהבטחתם למשה, ועברו חלוצים לפני העם. יהושע קורא להם, מברך אותם, ומשלח אותם לנחלתם בעבר הירדן המזרחי. בחזרתם, הם בונים מזבח גדול למראה על יד הירדן. שבטי ישראל האחרים שומעים על בניית המזבח, ומתכוננים ללא פחות ממלחמת אחים. טענתם היא (יהושע כב טז):
כֹּה אָמְרוּ כֹּל עֲדַת ה' מָה הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּה':
הם הבינו שהמזבח נועד לעבודה זרה, שתבדיל את שנים וחצי השבטים מעבודת ה' ומעם ישראל.
אך שנים וחצי השבטים עונים מיד במילים נרגשות:
אֵ-ל אֱ-לֹהִים ה' אֵ-ל אֱ-לֹהִים ה' הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּה' אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה: … וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְלַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וּגְבוּל נָתַן ה' בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה' וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת ה': וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח: כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה' לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה' …
יתכן, שמשה רבנו חשש לדברים דומים. הניתוק בין שבטי ראובן וגד לשאר השבטים עלול להביא לשכחת ארץ ישראל, ולשכחת א-להי ישראל. כדי למנוע את הניתוק, הוא לוקח את שבט מנשה ומחלק אותו לשנים – חציו בעבר הירדן המזרחי וחציו במערבי, וכך ישמר הקשר בין שתי גדות הירדן. ומדוע דווקא שבט מנשה ? אולי מכיוון שכמו שאומר רש"י על בנות צלפחד שהן חיבבו את הארץ, וזה כחלק מחיבת הארץ של שבט יוסף בכלל. לכן שבט כזה יקפיד יותר על הקשר לארץ.
מכאן שהקשר לארץ הוא חלק חשוב ויסודי מן הקשר לקב"ה, ויש להשתדל לחבר את כל עם ישראל, אלו הנמצאים כאן, ואלו שעדיין לא, אל הארץ.
[1] edu.929.org.il/unit/%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%92%D7%93-%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%91%D7%9F/
כאן ניתן להוריד קובץ להדפסה: