תחילת פרשת השבוע, יוצרת בעיה פרשנית של ביטוי כפול:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:
האם יש לנו כאן אמירה אחת ? אם כן, מדוע לחזור על הביטוי ?
רש"י על פי חז"ל פתר את הבעיה הזו, בהבנה שזהו ציווי כפול:
אֱמֹר וְאָמַרְתָּ, להזהיר גדולים על הקטנים
כלומר, הכהנים מקבלים רשימה של ציוויים הקשורים בחלקם לענייני טומאה וטהרה. הציווי נועד למבוגרים החייבים במצוות, ולא לקטנים שאינם בעלי אחריות לקיום מצוות. אך הגדולים מקבלים גם ציווי נוסף – לשמור על הקטנים מטומאה, או לא לטמא אותם בכוונה.
קשה לראות שזהו פשט הפסוק, ולכן כנראה, מפרש הספורנו פירוש אחר. גם לדבריו מדובר על ציווי כפול, אך החלוקה היא אחרת. בפרשה הקודמת, פרשת קדושים, הצטווה כל עם ישראל על סדרה ארוכה של דינים הקשורים בטומאה וטהרה. תחילת הפרשה שלנו, מדברת לקבוצה מצומצמת יותר – הכהנים בלבד, שמקבלים דינים מיוחדים להם בלבד. אך התורה מתייחסת במילים הראשונות של הפרשה, גם לציוויים הקודמים:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים מה שנאמר למעלה, להבין ולהורות כל מיני הטומאות ולהבדיל בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור … וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם שצריכים הם ליזהר בלעדי אלה גם מטומאת מת וחלול הזרע שהם מעלות קדושה לכהנים בלבד:
בניגוד לרש"י שלפירושו אֱמֹר וְאָמַרְתָּ מתייחסים שניהם לאותם האסורים שיאמרו בפסוקים הבאים, לדעת ספורנו אֱמֹר מתייחס לציוויים של כלל עם ישראל ואילו וְאָמַרְתָּ מתייחס לציוויים המיוחדים לכהנים. את הראשונים הם מצווים ללמד, ואת האחרונים לשמור.
אך ניתן ללכת בכיוון של הספורנו אך באופן קצת שונה. אֱמֹר מתייחס אמנם לציוויים הכלל ישראליים ווְאָמַרְתָּ מתייחס לציוויים המיוחדים לכהנים, אך שניהם מצווים את הכהנים בשמירה. אך מהו הטעם לצוות את הכהנים בנפרד, לשמור את מה שנאמר כבר לכל עם ישראל לשמור ?
נראה שהתורה רוצה להימנע מתופעה נפוצה ובעייתית. פעמים רבות, חושב מי שעלה לרמה גבוהה יותר שהוא נפטר מן הצורך לדאוג לרמה הבסיסית יותר. אם הוא מתעסק בעניינים חשובים הא אינו מחוייב לדברים הפשוטים. תפישה זו מובילה בין השאר לשחיתות בדרגים הבכירים יותר, שאינם מרגישים מחויבות לערכים "פשוטים" כאמינות וכדומה.
כאשר פותח הקב"ה בציווי המצוות המיוחדות לכהנים, אלו המבדילות אותם משאר עם ישראל, הוא אומר למשה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן, את כל מה שנאמר לכלל בני ישראל בפרשות הקודמות, ורק לאחר שיפנימו ערכים אלה וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם את כל הציוויים המיוחדים רק להם[1].
כל אדם שעולה ברמתו, צריך לדאוג לא להפסיד את הבסיס שצבר עד היום, אלא להוסיף עליו.
[1] כך ניתן להסביר גם את הפסוק ביחזקאל מד כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה, מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ, הַכֹּהֲנִים. הצורך להזהיר את הכהנים על מה שכל העם מצווה, נובע מן הרעיון שנאמר כאן.
כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה: