אחד מן הדינים המוזרים, בענייני טומאה וטהרה, מופיע בפרשתנו. נגע המופיע בעורו של אדם, עלול לטמא אותו. על פי חז"ל, ישנו גודל מינימלי על מנת שהנגע יטמא את האדם. ברור הוא שגם אם הנגע עובר את הגודל הזה, האדם הוא טמא. אלא שלדבר זה יש גבול:
וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן: וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא:
אם הנגע גדול כל כך, עד שלא הותיר אפילו פיסת עור אחת מחוץ לו, הרי שהאיש טהור. מהו הטעם לדין מוזר כזה, שהנגע גדל מאוד, ואז נהיה פתאום טהור ? זה נראה דין חריג ביותר.
אלא, ששימת לב לפרטים רבים בעניין הצרעת, תבהיר לנו, כי דין זה אינו חריג כלל, והוא תואם לדברים רבים שנאמרו בפרשה. ניקח לדוגמא את הפסוקים הבאים:
וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים: וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית: וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר: וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל הַכֹּהֵן: וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא
לפי פסוקים אלה, מהו הדבר המטמא את האדם ? לא מציאותו של הנגע, אלא העובדה שהוא הולך וגדל (=פושה בעור). כלומר, לא הנגע מטמא, אלא התהליך[1].
ברגע שהנגע מכסה את כל גופו של האדם, אין מקום יותר לתהליך, ולכן אין גם טומאה.
לפי זה, ניתן להבין גם מהו תפקידה של הטומאה. הטומאה נתפסת בדרך כלל כדבר שלילי, שיש רצון לא להגיע אליו, או להיפטר ממנו כאשר הוא קורה. אלא, שבדומה לכאב גופני, הרצון להיפטר, הוא המטרה. כאב הוא איתות המורה על בעיה גופנית שצריך לפתור אותה, וטומאה משמשת באותו התפקיד, בצד הרוחני.
לכן, הטהרה של כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא, איננה דווקא תופעה חיובית, אלא הגעה למצב קיצוני שבו אין משמעות לטומאה (בדומה למי שאינו מסוגל כבר לחוש כאב). תהליך התיקון יכול להתחיל רק כאשר מתקיים:
וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא: וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא
כאשר יש חלק בריא, ועל גביו ניכר החלק החולה, מתחיל התיקון להתאפשר, ומתחיל התהליך הלא פשוט, אך הטוב של התיקון, המתבטא בתחילתו בקשיי הטומאה.
על קשיים כאלה, המדרבנים להתקדמות יש לברך, ולנצל אותם לטוב.
[1] הדבר דומה במקצת לכח החשמלי. מה שיוצר את האנרגיה החשמלית, הוא לא מציאותם של האלקטרונים במעגל, אלא התזוזה שלהם (הנובעת מהפרש הפוטנציאל החשמלי בין שתי נקודות).
כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה: