בימים אלו בהם מדברים על חובת השירות הצבאי או הלאומי, ננסה להזכיר מה שקצת הולך ונשכח במקומות מסויימים.
לאחר שקראנו בפרשות תרומה ותצווה על הציווי לעשיית המשכן, עוסקת פרשתנו, ביחד עם הפרשה הבאה אחריה, בתהליך של ההכנות לבניית המשכן, ובבניה עצמה, כפי שהתרחשו בפועל.
בשלב הראשון מקהיל משה את כל העם ומצווה אותם לקחת תרומה מאת נדיב לב.
הכמויות הנדרשות לבניית המשכן, והחומרים היקרים ממנו היה עשוי, יוצרים את הצפיה, שההתרמה תתפרש על פני זמן רב, לפני שאפשר יהיה לגשת למלאכת הבנייה.
אך התורה מתארת תהליך מהיר מאוד:
וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ … וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר
מן המילים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, למדו חז"ל כי כל תהליך ההתרמה ארך יומיים בלבד. ומדוע הוא נעצר ?
וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ … וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא:
מבול התרומות היה כה מהיר ועצום, עד שהיה צריך לכלוא – לעצור את העם מלהביא עוד.
ומה היו התוצאות ? מסכמת התורה ואומרת
וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר
המילים דַיָּם … וְהוֹתֵר, יוצרות לנו בעיה פרשנית. לפי המילה הראשונה, היו התרומות מספיקות, ולפי השניה, היו התרומות מעבר למה שצריך. אם כך, מדוע לא לכתוב רק וְהוֹתֵר ?
את השאלה הזו, שאל רבי חיים עטר בפירושו אור החיים וענה עליה כך:
כי לצד שהביאו ישראל יותר משיעור הצריך, חש ה' לכבוד כל איש שטרחו והביאו ונכנס כל המובא בית ה' במלאכת המשכן, וזה שיעור הכתוב והמלאכה אשר צוה ה' לעשות במשכן הספיקה להכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בני ישראל הגם שהותר פירוש שהיה יותר מהצריך הספיק המקבל לקבל יותר משיעורו על ידי נס.
לפי דבריו, אכן היו התרומות למשכן, רבות יותר מן הצורך למלאכה, ועל כך התריעו העושים במלאכה. אלא שכאן נתקל הקב"ה בבעיה – מה עושים עם מי שתרם לאחר שהתמלאה המכסה ?
האפשרות ההגיונית ביותר היא כמובן, להחזיר לו את התרומה, בצירוף מילות תודה על המאמץ שעשה. אפשרות אחרת היא להעביר את התרומה לשימוש אחר מן היעוד המקורי.
שתי האפשרויות האלה, פותרות את בעיית התרומה, אך לא את בעיית התורמים. לו הייתה נתפסת התרומה רק כמילוי צורך הרי שהפתרונות האלה היו מושלמים. אך כאן ישנו צד נוסף – כל מי שתרם למשכן, עשה זאת מתוך רצון עמוק להיות שותף במפעל המרכזי של עם ישראל. כאשר זוהי המוטיבציה העיקרית, עלול מי שתרומתו תידחה להרגיש שהוא נשאר מחוץ לתמונה.
לכן, עשה הקב"ה נס, וגרם לתרומות שהגיעו לסכום גדול יותר מן הצורך, להיות כלולות בתוך עשיית המשכן, ובכך לשתף את כל התורמים במלאכה.
נס זה נעשה בצה"ל דבר יום ביומו. לו הייתה המשימה העיקרית שלו לעמוד ביעדים הבטחוניים שמוטלים עליו, הרי שהוא היה מגייס אך ורק את הכשירים לעמוד במשימה. אך צה"ל דואג לגייס פעמים רבות חיילים שהשירות שלהם לא נועד בשבילו, אלא בשבילם – כדי ליצור תחושה של שותפות במשימה הגדולה והחשובה הזו, של הקניית הבטחון לעם היושב בציון.
כך גם בשירות הלאומי, המעניק לאלפי בנות ובנים בכל שנה תחושה של שותפות בנטל, גם אם נשמעים לפעמים קולות שמעדיפים כוחות מקצועיים בעבודה לא התנדבותית.
בימים של שיח של חובות או פטור מחובות, חשוב להזכיר את הזכות שיש בשותפות בנטל.
כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה: