מי שחווה תקופה של "צעירות" בפלוגה מסייעת או רובאית, יבין ודאי על מה מדובר. בפלוגות מסוג זה, מגיעים בכל כמה חודשים, חיילים חדשים המצטרפים לפלוגה. את פניהם מקבלים הותיקים, ומכאן ההיררכיה היא ברורה מאוד. הצעיר כפוף לכל דבר ועניין לותיק (לעיתים יותר מאשר למפקדי הפלוגה), והוא נתון בידיו לשבט או לחסד.
בעבר, עד שטופל העניין על ידי שלטונות הצבא, השתמשו הותיקים במקרים רבים בכח שהיה נתון בידיהם, על מנת להתעלל בצעירים. כאשר הם נשאלו לתכלית המעשים הללו, ענו חלק גדול מן הותיקים – כך עשו גם לי.
בפרשת השבוע שלנו, אנו מוצאים את יוסף מתמודד עם שתי מערכות יחסים שונות מאוד, אך בעלות קו דמיון משותף – יחסו עם אחיו ועם אזרחי מצרים.
בתום פרשה סוערת מאוד שאותה קראנו בשבת שעברה, לאחר שיוסף מאלץ את אחיו להוריד את בנימין למצרים, ואף מביים גניבה שתוצאתה היא השארתו של בנימין במצרים לעבד, מגיע רגע ההתגלות:
וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו … וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו
לו היה יוסף נוקם באחיו את נקמת שנותיו האבודות במצרים, שנות הניתוק מאביו, העבדות והסבל, לא היה הדבר מפתיע במיוחד. הוא היה יכול להשתמש בתירוץ הילדותי הנפוץ כל כך – הוא התחיל !
אך יוסף בוחר בדרך ההפוכה בדיוק. במקום לנקום באחיו בגלל מה שעשו הם לו, הוא לומד מן המעשה המקולקל שעשו, מה לא לעשות, ואומר להם במילות נחמה:
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם:
כך גם ביחסיו עם העם המצרי. מי שחווה שנים ארוכות וקשות של עבדות, עלילת שווא ומאסר, יכול היה לצפות ליום בו יוכל להתנקם בחברה שכך נהגה בו. מה מעורר יותר סיפוק מאשר עבד העולה לגדולה ומשעבד את משעבדיו.
לאחר שנתיים של רעב במצרים, עומד יוסף לפני ההזדמנות הגדולה הזו. בשנה הראשונה של הרעב, כילו המצרים את כל הכסף ברשותם, בקניית אוכל מיוסף. בשנה השניה כילו את כל הרכוש הנותר, ועתה הם מציעים לו:
לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם:
יוסף, קונה את האדמה, אך איננו קונה את העם לעבדים. מי שסבל מן העבדות ויודע את טעמה המר, בוחר שלא להעביר הלאה את תחושת הסבל הזו, אלא ללמוד מנסיונו, כיצד לא לשעבד אחרים.
בימים שבהם ציבור משתלח בציבור, וההתחשבנות מגרה אותנו להצטרף למלחמה כנגד ציבור אחר, כדי לסגור חשבון, כדאי לזכור את התנהגותו של יוסף שמפסיק את מעגל "נקמת הדם", ומשתמש במעמדו כדי לבנות ולא כדי להרוס.
כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה: