לעילוי נשמת אבי מורה דוד בן יהודה לייב ז"ל, שאהב מאוד את הבבות.

לעילוי נשמת ג'יי פרידמן ז"ל.

הסיטואציה המתוארת כאן היא אבסורדית כמובן, שהרי העתיד קובע את העבר. אך לכאורה פרשיה אחת מתוך פרשת השבוע, מאופיינת באותו האבסורד.

כאשר יעקב רוצה לברך את שני בניו של יוסף, מנשה ואפרים, הוא מעדיף את אפרים הצעיר על פני אחיו הבכור. יוסף מנסה להתנגד, ואז מסביר לו יעקב את הסיבה להעדפת נכדו הצעיר יותר:

וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם

והנימוק הוא מוזר, שהרי הברכה נועדה, לכאורה, להשפיע ולשפר את העתיד לקרות, ולא להיות מושפעת ממנו ? כיצד מתרצת העובדה שעתידו של אפרים גדול יותר את עובדת קבלתו את הברכה הגדולה יותר ? או במילים אחרות, לו היה יעקב מעדיף את מנשה, האם לא היה בסופו של דבר עתידו טוב יותר מזה של אפרים ?

נראה שכל השאלה הזו נובעת מטעות בהבנת המושג ברכה.

אם אנו מבינים כי המברך לבדו קובע את חלות הברכה, אין הבנה למניע של יעקב לתת ברכה גדולה יותר דווקא למנשה. אם מן הצד השני, אנו מבינים כי המתברך הוא הקובע, אין אנו יכולים להבין בכלל את מושג הברכה. כדי לנסות ולהבין את המהות של הברכה, נפנה למושג דומה – הנס.

ספר מלכים מספר לנו על אשה הבאה אל הנביא אלישע, כאשר היא שרויה במצוקה כלכלית קשה. אלישע אומר לה: "הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לכי לָךְ בַּבָּיִת", והיא עונה לו שיש לה כלי קטן של שמן. אלישע מצווה עליה לקחת כלים ריקים מרובים משכיניה, ולמזוג אליהם מן הכלי שלה. היא עושה כך, והנס שמתרחש גורם לכך שכל הכלים הריקים הגדולים, מתמלאים מן הכלי הקטן.

השאלה ששואל אלישע, חשובה מאוד בהבנת מושג הנס. לו לא היה לאשה כלום, לא היה אפשרי לייצר את הנס יש מאין. מהותו של הנס הוא לקיחת הקיים והגברת כוחו. אלישע מברר מה כבר נמצא, ועליו הוא מפעיל את הנס כדי למצות ממנו את כל הפוטנציאל הטמון בו.

גם הברכה עובדת בצורה דומה. המברך אינו יוצר מציאות חדשה, אלא משתמש בכוחותיו של המתברך, ומגביר אותם. המברך משמש מעין רמקול – כאשר יש קול הוא מגביר אותו, אך אין הוא מסוגל להפיק קול משקט.

לכן, יעקב מסתכל בנבואה על הפוטנציאל הגלום בכל אחד מן הבנים, אפרים ומנשה, ומברך כל אחד מהם על סמך הפוטנציאל הגנוז בו. הברכה המתאימה לאפרים לא הייתה יכולה לעבוד עם מנשה, ולהפך.

כדי לברך ברכה אמיתית צריך המברך להכיר בצורה מסויימת את המתברך, ואז להשתמש בכח שיש לו ולהגביר אותו. הדבר מטיל אחריות לא רק על המברך, אלא גם ובעיקר על המתברך.

מכאן, שאדם הרוצה להטיל את כל האחריות על המברך, ולהסתפק בשמיעת הברכה ובעניית אמן, אינו יכול באמת לקבל שום ברכה שהיא.

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

בעבר, עד שטופל העניין על ידי שלטונות הצבא, השתמשו הותיקים במקרים רבים בכח שהיה נתון בידיהם, על מנת להתעלל בצעירים. כאשר הם נשאלו לתכלית המעשים הללו, ענו חלק גדול מן הותיקים – כך עשו גם לי.

בפרשת השבוע שלנו, אנו מוצאים את יוסף מתמודד עם שתי מערכות יחסים שונות מאוד, אך בעלות קו דמיון משותף – יחסו עם אחיו ועם אזרחי מצרים.

בתום פרשה סוערת מאוד שאותה קראנו בשבת שעברה, לאחר שיוסף מאלץ את אחיו להוריד את בנימין למצרים, ואף מביים גניבה שתוצאתה היא השארתו של בנימין במצרים לעבד, מגיע רגע ההתגלות:

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו … וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו

 לו היה יוסף נוקם באחיו את נקמת שנותיו האבודות במצרים, שנות הניתוק מאביו, העבדות והסבל, לא היה הדבר מפתיע במיוחד. הוא היה יכול להשתמש בתירוץ הילדותי הנפוץ כל כך – הוא התחיל !

אך יוסף בוחר בדרך ההפוכה בדיוק. במקום לנקום באחיו בגלל מה שעשו הם לו, הוא לומד מן המעשה המקולקל שעשו, מה לא לעשות, ואומר להם במילות נחמה:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם:

כך גם ביחסיו עם העם המצרי. מי שחווה שנים ארוכות וקשות של עבדות, עלילת שווא ומאסר, יכול היה לצפות ליום בו יוכל להתנקם בחברה שכך נהגה בו. מה מעורר יותר סיפוק מאשר עבד העולה לגדולה ומשעבד את משעבדיו.

לאחר שנתיים של רעב במצרים, עומד יוסף לפני ההזדמנות הגדולה הזו. בשנה הראשונה של הרעב, כילו המצרים את כל הכסף ברשותם, בקניית אוכל מיוסף. בשנה השניה כילו את כל הרכוש הנותר, ועתה הם מציעים לו:

לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם:

יוסף, קונה את האדמה, אך איננו קונה את העם לעבדים. מי שסבל מן העבדות ויודע את טעמה המר, בוחר שלא להעביר הלאה את תחושת הסבל הזו, אלא ללמוד מנסיונו, כיצד לא לשעבד אחרים.

בימים שבהם ציבור משתלח בציבור, וההתחשבנות מגרה אותנו להצטרף למלחמה כנגד ציבור אחר, כדי לסגור חשבון, כדאי לזכור את התנהגותו של יוסף שמפסיק את מעגל "נקמת הדם", ומשתמש במעמדו כדי לבנות ולא כדי להרוס.

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

יוסף אינו הראשון המנסה לפתור את חלומותיו המוזרים של פרעה, קדמו לו "כל חרטומי מצרים וכל חכמיה", שניסו ללא הצלחה להציע פתרון, אך ניתקלו באי אמון מצידו של פרעה, שלא השתכנע באמיתתם של הפתרונות. פרעה שאינו מוכן לקבל את הפתרונות של כל המומחים של ארץ מצרים מוכן לקבל ללא היסוס, את הפתרון של אדם שעל פי השמועה צבר ניסיון בפתרונם של שני חלומות. מדוע ? מה הביא את פרעה להאמין בפתרון זה יותר מאשר הפתרונות שהובאו לו לפני כן ?

המדרש ובעקבותיו רש"י מביאים דוגמא לפתרונות אותם ניסו להציע חכמי מצרים "שבע בנות אתה מוליד, שבע בנות אתה קובר". מהו ההבדל העקרוני בין פתרונות אלו לפתרונותיו של יוסף ? מדוע הגיוני יותר לחשוב שהחלום מדבר על שבע שנים ולא על שבע בנות ?

תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, ואנו נלך בעקבותיו של שד"ל (שמואל דוד לוצאטו). ההבדל בין פתרונו של יוסף לפתרונות האחרים לא היה ההגיון החזק יותר שבו, אלא התוצאה. כאשר פתר אחד מן החרטומים, "שבע בנות אתה מוליד ושבע בנות אתה קובר", נותר פרעה עם מסר שאין לו מה לעשות בו. החלום לפי פתרון זה רוצה לגלות עתיד מסויים עליו אין אפשרות להשפיע, ואין הוא דוחף לשום פעולה מסויימת.

פתרונו של יוסף שונה באופן מהותי מכיוון שהוא דוחף לפעולה. דבריו האחרונים של יוסף על ההכנה הראויה לארץ מצרים כדי לקדם את פני הרעה, שינו אצל פרעה את ההתייחסות לדבריו. אין כאן מסר נבואי בלבד, אלא קריאה לפרעה להתעשת ולהכין את עמו ואת ארצו לתקופה הקשה העתידה לעבור עליהם. כאשר שמע פרעה את הדברים האלו, היה משוכנע כי זהו פתרונו האמיתי של החלום.

פרעה הבין מה שצריך כל אחד מאיתנו להפנים – הקשר עם הקב"ה אינו בנוי על בסיס של התענינות אינטלקטואלית. כאשר אנו מקבלים מסר מן הקב"ה, השאלה הראשונה שעלינו לשאול היא מה מחייב אותנו מסר זה מבחינה מעשית. אין לקב"ה עניין למסור לנו מסרים רק כדי לגלות לנו את העתיד או לשם סיפוק יצר הסקרנות שלנו. אנו עוסקים כאן בעולם הזה בעבודה מעשית, וכדי לבחון אם מסר מסוים הוא אמיתי או לא, עלינו לשאול, בין השאר, האם הוא מביא לאקטיביות או לפאסיביות.

את המסרים מן הקב"ה אנו יכולים לקבל בדרכים שונות ומגוונות, שרק אחת מהן היא נבואה או חלום. אנו מקבלים אותם דרך ההיסטוריה הכללית והאישית, דרך חיי היום יום.

עלינו להיות קשובים אליהם, ולא להחמיץ את השעה כרעיה ששמעה את קול הדוד דופק, בשיר השירים, ומתוך עצלות והתמהמהות הפסידה את הפגישה המקווה איתו (כדאי לעיין במאמר "קול דודי דופק" של הרב סולוביצ'יק כדי לקבל פירוש אקטואלי לפסוקים אלו). יש לנצל רגעי חסד אלו כדי "לשמוע, ללמוד ו… לעשות"

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

יוסף נתון בבית הסוהר, על חטא שלא חטא, ללא תקווה לראות שוב אור יום. והנה נקרית בדרכו הזדמנות להוכיח את כישוריו ואולי לזכות בחופשה. שני שרים נכבדים – שר המשקים ושר האופים, הכלואים ביחד איתו, חולמים כל אחד חלום, והם מוטרדים מאוד ממשמעותם. יוסף מציע את כוחו בפתרון החלומות, והם מספרים לו את הפרטים.

ראשון מספר שר המשקים:

בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי: וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים: וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה:

ולעומתו מספר שר האופים:

אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי: וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי:

למתבונן השטחי, נראים שני החלומות כמקבילים. כל אחד מן החולמים חולם על המקצוע שלו. וכל אחד מהם שם דגש על המספר 3. שר האופים אף רומז על הדמיון במילותיו " אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי".

אך לתדהמתו של שר האופים, הפתרון שהוא קיבל, הפוך לחלוטין מן הפתרון שקיבל חברו:

לשר המשקים אומר יוסף: שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם: בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ:

בעוד לשר האופים הוא אומר: שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם: בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ:

הדברים התקיימו במדוייק. אך איך זיהה יוסף את ההבדל בין שני החלומות ?

יש מי שהסביר שמה שגרם ליוסף להבין ששר האופים מת, הוא האופן בו העוף אוכל מן הסל שעל ראשו. כאשר אדם הוא חי, אין ציפור שתעז לרדת ולקחת ממנו אוכל, העובדה שכאן נראה העוף יורד על הסל ואוכל ממנו, מעיד שאין מדובר כאן באדם חי.

האפיזודה הזו מזכירה לי משפט מצמרר הנאמר בבתי הכלא בארה"ב כאשר עובר נידון למוות ממקום למקום. כדי להזהיר את הנוכחים, מכריז הכרוז: Dead man walking !!.

החלום של שר האופים אומר לנו, שקיים מצב בו אדם נראה חי, ואף מרגיש חי, אך באמת הוא מת. וכך אומר גם ר' נחמן מברסלב:

יש בני אדם הישנים כל ימיהם, ואף שהבריות סבורים שהם עובדים את ה' ועוסקים בתורה ובתפילה אין לה' כל נחת מהם …[1]

יש להכניס חיים לחיים. לא להסתפק במה שיש, לא לחיות רק מכח האינרציה, אלא מתוך החלטה ומתוך מודעות, ורצון להתעלות תמידית.

[1] מובא אצל הרבנית יהודית קוק בספר "ר' נחמן מברסלב, עיונים בסיפוריו" עמ' 74

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

התשובה המקובלת אצל המפרשים היא שמדובר במלאך. אך המדרש אינו מסתפק בכך ודן בשאלה מוזרה ביותר – כיצד נראה המלאך ? שאלה מוזרה, מכיוון שמלאך אינו בהכרח דבר שנראה בכלל, אלא עצם רוחני, ובכלל מה בכלל אכפת לנו כיצד הוא נראה ? ובכל זאת המדרש דן בעניין ונותן לא פחות מארבע תשובות שונות, שאינן מקלות עלינו את התמיהה. המלאך, לפי המדרשים השונים, נראה כתלמיד חכם, כגוי, כרועה או כארכיליסטים (רב שודדים).

מהי כוונתם של המדרשים הללו ?

המפתח נמצא בדבריו של הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק שהמדרשים מדברים במשלים, ולכן צריך להבין כל תשובה של המדרש כמייצגת רעיון מסוים.

ה"עיון יעקב" (פירוש על אגדות התלמוד) אומר שניתן להקביל את המדרשים האלו למחלוקת אחרת המופיעה במדרש, האם המלאך היה שרו של עשו[1] או מיכאל השר הגדול.

ננסה ללכת בעקבות דבריו ולהבין את הרעיון המסתתר מאחורי המדרשים.

יעקב צריך להתכונן למלחמה בעשו אחיו. אנו מדברים על הלילה לפני הפגישה הגורלית, ויעקב צריך להתכונן אליה בצורה הטובה ביותר. המדרשים שלנו חלוקים בשאלה כיצד צריך להתכונן. אם לפי דעה אחת המלאך הוא שרו של עשו, או בלשון המדרשים האחרים גוי או ארכיליסטים, הרי שכדי להתכונן לעימות הזה יש ללמוד להכיר את האויב, על  היתרונות והחסרונות שבו, ובצורה זו להיות מוכן לכל תנועה שלו במאבק. כל מי שהיה בתרגילים בצבא, יודע את הצורה הזו של ההכנה.

אך אם יעקב נאבק במיכאל, הרי שכל התפיסה היא אחרת לחלוטין. מיכאל הוא שר ישראל, המייצג את עם ישראל שהוא יעקב עצמו. לפי תפיסה זו הרי שיעקב אינו נאבק במישהו אחר אלא נאבק כנגד עצמו. זוהי גם מהותו של המדרש האומר שיעקב נלחם כנגד תלמיד חכם או כנגד רועה (יעקב היה תלמיד חכם ורועה צאן). וכאן מציב המדרש אלטרנטיבה רעיונית למאבק. כדי להתכונן למאבק כנגד אויב, צריך קודם כל להלחם בעצמך. צריך לערוך ביקורת עצמית, ולבדוק מהן הנקודות החזקות והחלשות באופיי שלי או באופיו של העם שלי, ורק לאחר ביקורת כזו ישנה הצדקה ויכולת להלחם כנגד אחרים.

שתי הגישות הללו, אינן מדברות כמובן רק על מאבקו של יעקב, אלא על המאבקים שיש לכל אחד ואחד מאיתנו בכל שלב של חייו – יש להתבונן החוצה כדי להכיר את האויב החיצוני, אך לא פחות מכך חשובה ההכנה וההתבוננות פנימה כדי להכיר טוב יותר את עצמנו.

[1] המלאך הממונה על אֶדוֹם – עמו של עשו

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

התורה מתארת את יחסי האחיות – צרות, רחל ולאה. רחל היא האשה האהובה על יעקב, ובעקבות כך:

וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה:

את המושג עֲקָרָה, אנו מכירים כבר מן האמהות הקודמות (כמו וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד) ומשמעותו היא, אשה שאין לה ילדים (או שאין ביכולתה ללדת).

אך כאן בא רבי יצחק במדרש רבה, ומוציא לכאורה את המילים הללו לחלוטין מפשוטן:

אמר רבי יצחק רחל היתה עיקרו של בית כמה שנאמר וְרָחֵל עֲקָרָה

פשוטו של הפסוק, עוסק בחסרונה של רחל – העקרות של חוסר הילדים, ואילו רבי יצחק משתמש באותן המילים כדי לתאר דווקא את יתרונה של רחל – עיקר הבית.

מעניין הוא כי גם בלשון המדוברת שלנו, קיימת אותה התופעה. משמעותו של המושג "עקרת בית", בלשוננו הוא "האשה שהיא העיקר והשורש בבית … כינוי לבעלת בית, האשה והאם משפחה העוסקת במשק ביתה" (מילון אבן שושן)

אך מקורו התנ"כי של המושג הוא בפסוק מתהילים (מזמור קיג):

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ יָ-הּ

שמשמעותו היא שהקב"ה מושיע את האשה העקרה – חסרת הילדים, והופך אותה לאם הבנים.

לכאורה, הפשט והמדרש הם דבר והיפוכו.

אך לא כך חשב המלבי"ם. הוא שם לב לניסוח המעניין של הפסוק שלנו – על לאה נאמר שה' פתח את רחמה, ואילו לגבי רחל לא מוזכרת שום פעולה אלא וְרָחֵל עֲקָרָה. כלומר, בניגוד למקובל, שהאשה היולדת היא הנורמה, והעקרה היא יוצאת מן הכלל, הרי שכאן המצב הרגיל הוא המצב של רחל העקרה, וכדי שלאה לא תהיה כזו, ה' צריך לעשות פעולה, ולפתוח את רחמה.

דבר זה מקבל משנה תוקף מכך שכל אמותינו היו עקרות. על שרה, רבקה ורחל הדבר כתוב בפירוש, ולגבי לאה, יוצא מן הפסוק שלנו שנדרשה פעולה כדי לשנות זאת.

אך מדוע המצב הטבעי של אמותינו הוא דווקא מצב העקרות ? על כך אומר המלבי"ם:

האמהות היו כלם עקרות, כדי שיתפללו עליהן ושתהיה לידתן בדרך נס והשגחה, ואם לא היתה לאה שנואה היתה היא העקרה, אבל ע"י שראה ה' כי שנואה לאה ורחל היא העיקר בעיניו ולא יתפלל על לאה רק על רחל, לכן פתח את רחמה, ורחל נשארה עקרה

מצב העקרות של האמהות לא היה הגורם לתפילה, אלא להפך – הרצון של הקב"ה בתפילת האבות והאמהות, היווה את הגורם לעקרות. אלא שהמצב המיוחד של לאה, שיצר חשש שיעקב לא יתפלל עליה, גרם לכך, שלאה לא תהיה עקרה, ותהיה יוצאת דופן מכל האמהות.

על פי זה, מסביר המלבי"ם את המדרש שהובא לעיל:

ועל זה אמר במדרש וְרָחֵל עֲקָרָה, שהיתה עיקרה של בית, רצה לומר על ידי שהיתה עיקרה של בית לכן נשארה עקרה. כלומר, אין כוונתו של המדרש שפירוש המילה עֲקָרָה הוא עקרת הבית, אלא שהסיבה העמוקה לכך שרחל הייתה עקרה, ולא לאה, נעוץ בכך שרחל הייתה עיקרו של הבית.

וכך חדר גם כנראה הביטוי עקרת הבית ללשוננו, כאשה שהיא עיקרו של הבית. אם כן, צריך לנסות ולהבין את דבריהם של חז"ל, או שאר המפרשים, לא רק ברמה הראשונית, אלא בעומק הטמון בהם.

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

הסיפור המרכזי של פרשת תולדות הוא בלי ספק לקיחת הברכות על ידי יעקב במקום על ידי עשו. מי אינו זוכר את יצחק המתכווין לברך את עשו, את עשו היוצא במרץ להביא לו ציד מן השדה, את רבקה החרדה מן האפשרות שכוונתו של יצחק תוגשם, ואת כניסתו של יעקב אל יצחק אביו במסווה של בגדי עשו ושערות עיזים.

וכיצד מסתיים הסיפור מנקודת מבטה של כל דמות ? יעקב זוכה בברכות העיקריות. עשו זועק מרה כדי לקבל בסופו של דבר ברכות שאינן שוות ערך לאלו שקיבל אחיו, וממשיך לשטום את אחיו. אך, האם באמת זהו סוף העלילה ? לא ! עלינו להמתין עוד כמה פסוקים כדי להשלים את התמונה. אך על מנת להבין את עוצמתם של הפסוקים המסיימים, נקדים ונאמר שלאורך כל הדרך, מעדיף יצחק את עשו, כמו שאומרת התורה בעוד האחים צעירים:

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב:

ההעדפה הזו נמשכת, כמובן, גם בשעה שיצחק מבכר את בכורו עשו על פני הצעיר יעקב, ושולח אותו למשימה שמטרתה היא קבלת הברכות העיקריות.

אלא, שכל הבניין הזה שבנה יצחק משתבש באחת, והוא מעניק את הברכות ללא ידיעתו דווקא ליעקב. ומה אחר כך ? לאחר שהוא מבהיר לעשו הזועק כי את הנעשה אין להשיב, מקבל יצחק מרבקה אשתו החרדה מאפשרות נישואי יעקב עם עמי הארץ, בקשה לשלוח אותו למשפחת אחיה. כיצד יגיב יצחק על הבקשה ? כמו שנאמר, הוא שייך ל"מפלגה" של עשו, בו תמך לאורך כל הדרך, איך ימשיך את הדרך הזו עכשיו ? על כך אומרת התורה:

וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן:  קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ:  וְאֵ-ל שַׁ-דַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים:  וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-לֹהִים לְאַבְרָהָם:  וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו:

כלומר, יצחק מבין היטב כי העולם הישן בו עשו היה המוביל ויעקב נגרר אחריו, אינו קיים עוד. בלי שום קשר לשאלה כיצד התרחש השינוי, והאם הוא שמח עליו או לא, הוא משנה באחת את הכיוון, ומגיב למציאות ולא לאידאל. מכיוון שהמצב עכשיו הוא שיעקב הוא זה שימשיך את המשפחה והעם, צריך לעשות הכל כדי לשמור עליו. לכן, מברך אותו יצחק ברכות נוספות, ומצטרף לתוכניתה של רבקה לשלוח את יעקב הרחק מן הבית כדי להגן עליו מפני עשו.

שינוי כזה אינו קל כלל ועיקר. הוא מנוגד לחלוטין לכיוון בו החזיק יצחק כל חייו, והעובדה שהוא מצליח לעשות אותו, מעידה על כך שהמילים, הפותחות את סיפור הברכות:

וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת …

מתייחסות לפן הפיזי של חייו של יצחק, ולא לזקנה מנטלית או עיוורון מציאותי. בחינת המציאות בכל שלב בחיים, עשויה להציל אותנו מתקיעות בעבר שאינו קיים יותר אלא בעולם הדמיון.

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

היחס בין השם לבין התוכן מזכיר קצת את הסיפור על שני חברים שנפגשו לאחר שנים רבות שלא שמעו זה מזה. אומר האחד לחברו, אמור לי, היית תמיד אדם כל כך שמח, מדוע אתה נראה כל כך עצוב ? עונה השני, לא עליך, נפטרה עלי אשתי לפני זמן קצר. מה, אומר החבר, לא ידעתי כלל שהתחתנת, "מזל טוב" …

אך השם המוזר של הפרשה הוא לא הבעיה היחידה. הפסוק הראשון מלא שאלות: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה". בפסוק הזה ישנן מילים רבות מיותרות. אנו נדבר על שלוש מהן "שני חיי שרה", מהו הטעם לחזור על המילים האלו כאשר כבר קראנו אותן במשך הפסוק ?

כדי להבין את הייתור, אנו צריכים לנסות קצת לדייק במילים שלנו. כאשר אנו שואלים בן כמה אתה, אנו מתכוונים ל"כמה שנים יש לך"[1] ? התשובה תהיה כמובן שונה אצל כל אדם. מהו ההבדל בין שני בני אדם שיש להם מספר שונה של שנים ? ההבדל הוא בזמן שעבר מתאריך הלידה ועד היום. ככל שהוא ארוך יותר כך המספר של השנים שיש לאדם זה הוא גדול יותר.

אך האם התשובה הזו היא באמת תשובה לשאלה: "כמה שנים יש לך ?", אני לא כל כך בטוח. זוהי ודאי תשובה לשאלה, לפני כמה שנים נולדת, אך לא כמה שנים יש לך. השנים שעברו מזמן שנולדנו הן דווקא השנים שאין לנו כבר, והשנים שנשארו לכל אחד מאיתנו לחיות הן אלו שיש לנו, אך מי יודע כמה ?

אך יכולה להיות עוד משמעות לשאלת השנים שיש לנו. אם אדם ניצל בצורה אמיתית דקה מחייו, הרי שיש לו את אותה הדקה, הוא לא יאבד אותה לעולם. מי שלא ניצל את אותה הדקה, הרי שבאמת מייד לאחר שהיא חלפה, היא איננה, לא קיימת יותר וממילא הוא לא יכול להחשיב אותה בחשבון הזמן שיש לו.

כאשר אנו שואלים אדם: "כמה שנים יש לך", הרי שהתשובה האמיתית צריכה לכלול רק את הזמן שהוא ניצל כאן בעולם הזה. מכאן שיכול להיות אדם שנולד לפני 90 שנה אך יש לו רק שנתיים, או צעיר בן 20 שיש לו כבר 15 שנה מחייו. הדבר אינו תלוי רק ברגע הלידה אלא במעשים של כל אחד מאיתנו.

ועכשיו בחזרה לשרה. התורה אומרת את גילה של שרה ואח"כ חוזרת ואומרת "שני חיי שרה". התורה רוצה ללמד אותנו דבר חשוב בקשר לשרה: שרה חיה 127 שנים בשני מובנים. היא נפטרה 127 שנים לאחר שנולדה, אך היא גם ניצלה את חייה בצורה מושלמת כך שבסופו של דבר כל השנים היו לה, היו שלה.

זוהי אולי גם המשמעות של השם "חיי שרה" לפרשה העוסקת במותה של שרה. אדם שאינו מנצל את זמנו, ניתן לדעת את גילו עוד לפני שנפטר בצורה פיזית, הוא אינו מוסיף שום דבר אמיתי לחייו ולכן המספר של השנים שיש לו אינו משתנה. אך לגבי אדם המנצל כל רגע בחיים, רק לאחר שנפטר אנו יכולים לדעת כמה שנים חי באמת, מכיוון שכל שניה מנוצלת עד הסוף ממש.

אנו בני בניה של שרה, צריכים ללמוד מחייה היא ולנצל את הזמן בעולם הזה בחיים אמיתיים.

[1] בית בן 3 חדרים הוא בית שיש לו 3 חדרים. כך, אדם בן 25, הוא אדם שיש לו 25 שנים. בשפות אחרות כגון ספרדית השאלה היא באמת "כמה שנים יש לך ?" "cuantos aňos tenes"

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

 וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה:  וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:  כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:

המפרשים מסבירים, כל אחד לפי דרכו את המילים הקשות הללו. אחת מן השאלות על הפסוקים הללו, היא מה הקשר בין מה שכתוב כאן, לויכוח של אברהם בהמשך. כדי להבין זאת נביא מאמר חז"ל המשווה בין שניים מגדולי ישראל, על בסיס הביטוי צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לג):

היה אברהם אבינו עושה צדקה תחלה ואח"כ משפט שנאמר: … לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. בזמן ששני בעלי דינין באין לפני אברהם אבינו לדין ואמר אחד על חבירו זה חייב לי מנה היה אברהם אבינו מוציא מנה משלו ונותן לו ואמר להם סדרו דיניכם לפני. וסדרו דינן. כיון שנתחייב אחד לחבירו מנה אמר לזה שבידו המנה תן המנה לחבירך. ואם לאו אמר להם חלקו מה שעליכם והפטרו לשלום. אבל דוד המלך לא עשה כן אלא עושה משפט תחלה ואחר כך צדקה שנאמר: וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ (שמואל ב' ח' ט"ו). בזמן שבעלי דינין באין לדין לפני דוד המלך אמר להם סדרו דיניכם. כיון שנתחייב אחד לחבירו מנה היה מוציא מנה משלו ונותן לו ואם לאו אמר להם חלקו מה שעליכם והפטרו בשלום:

חז"ל משווים כאן בין אברהם אבינו לבין דוד המלך. אצל שני האישים הללו, מופיעים שני הביטויים – מִשְׁפָּט מצד אחד וצְדָקָה מן הצד האחר. אך הסדר הוא שונה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט אצל אברהם לעומת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אצל דוד.

אך מהו ההבדל המהותי בין שני האישים, הלא סוף דבר בשני המקרים שני המרכיבים מופיעים, ומה בכך שהסדר הוא שונה ? ננסה להבין את המטרה השונה של שני המהלכים.

נתחיל בדוד – כמלך, אחד מן התפקידים החשובים שלו הוא עשיית משפט. דוד המלך, מראה גדלות נפש, ולאחר שהוא מבצע את תפקידו כשופט צדק, הוא דואג לצד החלש הנאלץ לשלם, ומוסיף לצדק (משפט) גם את הצדקה. מטרת הצדקה במהלך של דוד היא לעזור לנזקקים.

שיטתו של אברהם היא שונה לחלוטין. המטבע של הצדקה, ניתן על ידו עוד לפני שנעשה המשפט. מהי המטרה של המהלך הזה ? לו המטרה הייתה כמטרתו של דוד – עזרה לנזקק, הרי שאין טעם לעשות זאת עוד לפני שהנזקק נזקק לעזרה.

אך כאשר מונח הכסף של אברהם על השולחן, לפני עשיית המשפט, יש לו ערך מוסף אחר. שני הצדדים יודעים שלא משנה מי ינצח במשפט, לצד המפסיד יש כיסוי לחובו מראש. כאשר המצב הוא כזה, הרי שהאינטרס היחיד שנותר לשני הצדדים הוא להגיע אל הצדק. מן הרגע שהוסר האינטרס הכלכלי לזכות במשפט, נותרה רק דרישת הצדק. אם כן, הצדקה של אברהם משרתת את הצדק, ולא רק את העזרה לנזקק.

כך אפשר להבין את מה שהניע את אברהם להיכנס לויכוח כל כך מרשים ומפתיע עם הקב"ה. מכיוון שהצדק אצלו לא רק משרת את הניהול התקין של החברה, אלא הוא ערך ששווה להשקיע בו גם ממון משלו, הרי שהתודעה הזו אינה מניחה לו לעמוד מן הצד כלפי כל גילוי של אי צדק, ואפילו אם מי שעומד מולו הוא הקב"ה בעצמו. הקב"ה לא רק שאינו כועס על אברהם, אלא ממש מזמין את הויכוח הזה, כדי ללמד את צאצאיו את דרישת הצדק ברמה הגבוהה ביותר.

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה: