קובץ להורדה:

קובץ להדפסה:

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

שמו של אדם, או להבדיל חפץ, עשוי לשמש כאמצעי טכני בלבד להבדיל בינו לבין אחרים, או כאמירה מהותית על תוכנו. אך כאשר משתנה השם, הדבר מעיד בודאי על שינוי תוכני, שהרי הצורך הטכני נפתר כבר בשם הקודם. מאתגר עוד יותר הוא שינוי שאינו עקבי ב100% ומותיר גם את הכינוי הקודם.

מבין האנשים ששמם שונה בתורה, נעסוק היום ביהושע בן נון, או בשמו המקורי הושע.

הפעם הראשונה בה אנו פוגשים את שמו המקורי, היא בפרשת שלח לך. התורה מספרת לנו, שאחד מן המרגלים היה הושע בן נון, ומשה רבנו קרא לו יהושע.

התורה אמנם אינה מסבירה מהי משמעות שינוי השם, אך הדבר ברור כמעט מאליו. הוספת הי' לשמו של הושע, הופכת את התחילית של שמו לשם השם, י-ה. הצירוף הזה שכיח מאוד בשמות יהודים כתחילית כגון יהודה, יהונתן, יהושפט, או כסיומת כגון ישעיהו, ירמיהו, ועוד רבים. מכאן גם דברי חז"ל המצוטטים ברש"י:

ויקרא משה להושע וגו' – התפלל עליו:  י-ה יושיעך מעצת מרגלים:

מכאן ואילך, כל האיזכורים של יהושע בן נון בתורה, כוללים את הי' המתחילה את שמו. כולם, חוץ מאחד, המופיע בפרשתנו, בסוף שירתו של משה:

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן:

מה ראתה התורה לחזור לשמו המקורי של יהושע, דווקא עכשיו, כ40 שנה לאחר שהוחלף ?

רש"י מתייחס לתופעה הזו ואומר:

ולמה קוראו כאן הושע ? לומר שלא זחה דעתו עליו, שאף על פי שנתנה לו גדולה, השפיל עצמו כאשר מתחלתו:

לפי דבריו, שמו המקורי של יהושע, מעיד על ענווה. למרות שכבר קיבל שם חדש, בו משולב שמו של הקב"ה, הרי שדווקא עתה, בשעה שהוא מקבל את המנהיגות על עם ישראל, מידיו של מורו ורבו, הוא אינו משתמש בשם המשודרג, אלא במקורי, כמו שהיה מתחילתו, כשעדיין לא חלם להיות מנהיג.

על דבריו של גדול הפרשנים רש"י, ניתן להוסיף נקודת מבט, הקשורה גם היא בקבלת ההנהגה, אך מן הכיוון הנגדי.

באחד מן העיונים, עמדנו על ההבדל שמציבה התורה בין שני המרגלים שלא נכנעו לדעת הרוב – יהושע בן נון וכלב בן יפונה. בתוך העונש לעם ישראל בעקבות חטא המרגלים אנו מוצאים:

אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ: וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה:

ומה עם יהושע בן נון ? מדוע הוא לא נזכר כמי שיבוא אל הארץ (כמו שבאמת קרה בסוף) ? יתכן שההבדל הוא, שבעוד כלב, יכול לזקוף לזכותו את ההשג של העמידה מול הקבוצה, הרי שיהושע עשה זאת, תוך שימוש בכחו של משה רבנו, בעקבות השם שקרא לו.

אם כך, הרי שמלבד שם ה' הכלול בשמו של יהושע, מסמל שמו החדש, גם את התלות במשה רבנו. ההמשך של דרכו של משה רבנו הוא רצוי מאוד, אך אם עובדה זו תשתלט לחלוטין, יאבד עם ישראל את הכוחות המיוחדים ליהושע, שיבואו לידי ביטוי במהיגותו החדשה. לכן, דווקא בזמן בו הוא מקבל את רסן השלטון, חייב יהושע לזכור את עצמיותו, עוד לפני שהושפע ממשה רבנו, כדי להוסיף את הפן המיוחד לו בהנהגת עם ישראל.

השילוב הזה בין מה שקיבלנו מן ההורים והמורים לסוגיהם לבין הפן העצמי שלנו צריך ללוות כל אדם לאורך כל חייו, ולהתחדש בנקודות הצומת החשובות בין תפקיד לתפקיד.

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

ההפטרה (בישעיהו פרק ס) מתארת את שיבת עם ישראל לארצו לאחר הגלות:

שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה …

תוך כדי התיאור הנפלא של השפע, נשאלת שאלה:

מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם

הנביא ממשיל את שיבת העם לארצו, בשני דימויים – עב (ענן) ויונה.

מדוע יש צורך להביא יותר מדוגמא אחת ? יש שתי דרכים עקרוניות להתייחס לכך[1]:

• הדוגמאות הובאו כדי ללמוד רק מן המשותף שביניהן. ההיגיון הוא, שלו היינו מביאים דוגמא אחת, היינו עלולים להבין ממנה עניין צדדי, ולחשוב שלשם כך היא הובאה. אך כאשר מביאים יותר מדוגמא אחת, הרי שהמשותף לכל הדוגמאות, מצטמצם, ובכך מדייק את הדוגמא.
• הדוגמאות הובאו כדי ללמוד גם מן השונה שביניהן. ההיגיון הפעם הוא הפוך – לו היינו מביאים דוגמא אחת, היינו לומדים ממנה רק את מה שיש בה, ותו לא. עכשיו שהובאו דוגמאות נוספות, ניתן ללמוד גם מן התוספת שיש בכל אחת מהן, על האחרת.

לפי האפשרות הראשונה, המשותף לשתי הדוגמאות – הענן והיונים, הוא המהירות שבה הם נעים ממקום למקום. וממילא, משמעות התמיהה, או ההתפעלות היא מן המהירות שבה חוזר עם ישראל לארצו, ולמצבו הטוב, וכמו שמפרש המצודות דוד:

מי אלה אשר ממהרים לשוב כעפיפת הענן וכיונים הממהרים לעוף אל ארובותיהם

אך לפי האפשרות השניה, צריך לחפש מה מוסיפה כל דוגמא. כאן ניתן לראות שינוי עקרוני בין שתי הדוגמאות.

הענן הוא דומם, ואיננו נע בכח עצמו. הכיוון והמהירות שלו נקבעים על ידי כח חיצוני – הרוח.

לעומתו היונה היא יצור בעל רצון עצמי. המעוף שלה הוא מכוון מטרה – לחזור הביתה.

יתכן שהענן והיונה מייצגים שני סוגי חזרה לארץ – החזרה המוכרחת והחזרה האידאולוגית.

בצד רבים וטובים שהגיעו לארץ מהחלטה מושכלת ישנם רבים וטובים אחרים שהגיעו אליה מכרח הנסיבות. צרות וגזירות מכל הסוגים, הביאו לארץ עולים חדשים רבים.

סביר להניח שמי שהגיע מבחירה הרגיש בבית כבר בהתחלה, עם כל הקשיים של העליה. מי שהגיע בעל כרחו, ודאי חווה קשיים גדולים יותר, בהסתגלות לארץ, שלא רצה בה מלכתחילה.

אך כאן אולי מתחברות שתי הדוגמאות בדרך נוספת – גם אלה שעפו כעב, בעל כרחם, הגיעו בסופו של דבר להרגשה של יונה החוזרת לארובתה, והפנימו שהם נמצאים בבית.

וגם בהקשר לימי התשובה שבהם אנו נמצאים, ניתן לראות תהליכים מושכלים של תיקון, לצד מי שנדחף, כמעט בעל כורחו ליישר ולתקן את דרכו. זה שהגיע שלא מבחירה, אינו חושב אולי ששב, אלא שהלך למקום זר לו. אך גם בו יוכל להתקיים בסופו של דבר – אחרי המעשים ימשכו הלבבות, והוא ירגיש ששב בתשובה כיונה השבה לארובתה.

[1] בניסוח פורמאלי יש כאן אפשרות ל (A ו B ) מול האפשרות של A)  או B)

קובץ להדפסה נמצא כאן:

לומדי הדף היומי עברו לא מזמן ממסכת גיטין למסכת קידושין. שאלה ידועה היא מדוע קדמה מסכת גיטין למסכת קידושין, הרי סטטיסטית הגורם מספר 1 לגירושין הוא נישואין … ובמילים אחרות כדי להתגרש צריך קודם להתחתן. אם כן מדוע הקדים רבי, מסדר המשנה את מסכת גיטין לקידושין ?

על שאלה זו עונה הרמב"ם בהקדמתו למשנה, והוא משתמש בפסוקים מפרשתנו:

סידורם נעשה כך מפני שהיה רצונו לילך על דרך הכתוב שהקדים גירושין קודם נשואין, והוא מה שאמר הקב"ה וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ: וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר, ומתוך דברו שאמר וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר למדנו פרק מפרקי הקדושין …

כלומר, רבי הסתמך על סדר הפסוקים בפרשתנו, המדבר על גירושין לפני נישואין, והקדים לפיכך את מסכת גיטין למסכת קידושין.

כל עוד הדיון הוא במסגרת סידור המשנה, התשובה מספקת. אך כאן, כמובן, צריך להמשיך ולשאול, והפעם לא על רבי, אלא על הקב"ה – מדוע הוא הקדים את עניין הגירושין לנישואין ?

יתירה מזו יש לשאול – מהו המקור בתורה למצווה לשאת אשה ? גם הוא נמצא בפרשתנו, כמו שאומר הרמב"ם (אישות א א):

כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ.

מי שיתבונן בפסוק, יגלה שההקשר איננו שמח כל כך:

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ:  וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע …

המילים שמהן אנו לומדים על החיוב להתחתן, הן חלק מסיפור של נישואין כושלים.

מה ההגיון לשים כאן את המילים שמהן לומדים על החיוב להתחתן ? האם כך נגרום לאנשים לרצות ולהקים זוגיות ומשפחה ?

אולי התורה רוצה ללמד אותנו פרק חשוב בזוגיות. כאשר זוג עומד מתחת לחופה, הוא רוצה בודאי למצוא את הדרך לשמר את הרגשות והזוגיות הטובים לאורך ימים ושנים. ומהן התוצאות ? לאורך שנים, הן לא כל כך מזהירות. בישראל, שהיא מדינה די שמרנית, כמות הגירושין היא כשליש מן הזוגות, וכמובן לא כל הזוגות שנשארים נשואים עושים זאת באושר. במדינות רבות המצב גרוע הרבה יותר. מדוע ? כמובן אין תשובה אחת, וכל זוג הוא מקרה מיוחד, אך אפשר לומר שבמקרים רבים, האשמה בתוצאה היא הנחת היסוד, שאם לא נקלקל, הכל יהיה בסדר. טבע הנישואין להצליח, ואם לא נעשה משהו בעייתי, כך יקרה.

התורה אומרת לנו אולי משהו הפוך. בכך שהיא מכניסה את ענייני הנישואין בתוך מסגרת של גירושין, או של מערכת זוגית לא טובה, היא אומרת לנו שטבע הנישואין הוא להיכשל. הדרך היחידה להצליח היא להשקיע הרבה בזוגיות ובמשפחה.

משל למה הדבר דומה ? למטוס. כאשר הוא נמצא באוויר, צריך להפעיל כל הזמן את המנוע וההיגויים, כדי להישאר שם. הטייס איננו יכול לקחת בחשבון שאם לא יעשה שום דבר, המטוס פשוט ישאר בשמים. ההפך הוא הנכון – כדי להשאיר את המטוס באוויר, צריך להפעיל כל הזמן כח.

גיטין קודמת לקידושין, מאותה התפיסה – כדי לשמר את חיי הנישואין על הצד הטוב ביותר, צריך לקחת בחשבון את האלטרנטיבה הנובעת מחוסר מעש – הגירושין. מי שיקח זאת לתשומת לבו וישקיע בזוגיות ובמשפחה, עשוי למצוא את עצמו בזוגית טובה מאוד, המנצחת את הטבע.

אפשר ללחוץ כאן כדי להוריד קובץ להדפסה:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה:  כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ:

מכאן משמע שהמקום הזה יהיה שייך לאחד מן השבטים. אך לפני כמה פסוקים קראנו:

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה

ומפסוק זה משמע שהבחירה תעשה ממקום השייך לכל השבטים. אומר על כך רש"י:

בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ – בחלקו של בנימין. ולמעלה הוא אומר: מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם. הא כיצד ? כשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי גבה הזהב מכל השבטים, ומכל מקום הגורן בחלקו של בנימין היה:

כלומר, המקום היה שייך לשבט בנימין, והיה שייך לכל השבטים.

וכאן מתעוררת כמובן שאלה – מהי המשמעות לכך שהמקום אשר יבחר ה', נמצא בנחלת בנימין, כאשר הנחלה הזו אינה שייכת לבנימין בלבד, אלא לנחלת כל השבטים ? וכמובן גם בכיוון השני – מהי המשמעות לכך שמקום שייך לכל השבטים, אם הוא נמצא בנחלת בנימין בלבד ?

היה אפשר לומר שהמקום אשר יבחר ה', שייך לכל השבטים, אך הוא נמצא מובלע בתוך נחלת בנימין, כלומר נחלת שבט בנימין מקיפה אותו מכל צדדיו. אך לתופעה כזו יש תיאור אחר, כמו שאנו רואים בנחלת שבט שמעון (יהושע יט א):

וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַשֵּׁנִי לְשִׁמְעוֹן לְמַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וַיְהִי נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה

אין אומרים שהנחלה שייכת לשמעון וגם ליהודה, אלא שהיא שייכת לשמעון ונמצאת בתוך יהודה.

אם כן, אנו שבים לשאלה – מהי המשמעות של השייכות של המקום אשר יבחר ה' לבנימין ולשאר השבטים בעת ובעונה אחת ?"

נראה שאפשר להבין את המשמעות הזו על פי פתגם עממי המופיע בגמרא (עירובין ג.):

קדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא

ובעברית – קדירה של שני שותפים היא לא חמה ולא קרה. הפתגם הזה רוצה לומר שכאשר האחריות נופלת על כמה אנשים, ואין חלוקה מדוייקת של סמכויות ביניהם, התוצאה היא שכל אחד סומך על כך שהאחרים יעשו את העבודה, ובסוף לא מתבצע כלום בצורה טובה.

נראה שכך הוא גם במקומו של המקום אשר יבחר ה'. מישהו צריך להיות אחראי על תחזוק הסביבה (על הפעלת המקדש ממונה שבט לוי). רק כך אפשר יהיה לדעת שמישהו יקח אחריות על המקום.

אך כאן מגיע הסיכון השני. מי שהמקום אשר יבחר ה' יהיה שלו, עלול לחשוב שהוא בעל הבית על המקום, ויכול להשתמש בו לצרכיו שלו. כבר ראינו במשך ההיסטוריה מה קרה כאשר הכהונה הגדולה נמכרה בכסף, והכהנים הגדולים הפעילו את בית המקדש למילוי צרכיהם הפרטיים.

לכן, צריכה התורה להבהיר שהמקום אשר יבחר ה' הוא מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם.

כך נוצר איזון האומר למי שהציבור הפקיד בידו מקום, חפץ לשמירה או משרה ציבורית, שהוא האחראי לתפקוד התקין שלהם, אך כנציג הציבור, ולא לטובת עצמו.

להורדת קובץ הדפסה, ניתן ללחוץ כאן: