תוך כדי הסיכום של כמות המתכות שנתרמו למשכן – זהב וכסף ונחושת מזכירה לנו התורה שהכסף נתרם על ידי כל אדם בעם ישראל, בשווה. והסכום שתרם כל אדם בעם ישראל היה:

בֶּקַע, לַגֻּלְגֹּלֶת, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.

הסכום הזה של מחצית השקל, אינו חדש לנו, אנו מכירים אותו עוד מפרשת כי תשא:

זֶה יִתְּנוּ, כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים  מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:  עֶשְׂרִים גֵּרָה, הַשֶּׁקֶל  מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, תְּרוּמָה לַה'.

אלא שכאן יש לנו חידוש – מחצית השקל שהכרנו מפרשת כי תשא, מקבלת שם חדש – בֶּקַע.

בעולם שבו חברות ומפלגות, בונות לעצמן מיתוג חדש, שינוי השם, לא נראה חשוב במיוחד. אך כאשר מדובר בתורה, יש להבין את משמעותו.

כדי להבין זאת, נשתמש בדוגמא, אותה שמעתי מן החברותא שלי – אלון קפילי.

בעולם כולו, וגם בארץ, מתקיימים מרוצים עירוניים רבים. בין המרוצים הפופולריים ביותר, אפשר למצוא את ריצת המרתון, ואת ריצת חצי המרתון.

אורכה של ריצת המרתון הוא 42 ק"מ ו195 מטרים. מדוע ? שמה של הריצה הזו הוא, כידוע, על שם קרב מרתון, שבו גברו היוונים על הפרסיים, לפני כ2,500 שנה. רץ בשם פֵידיפִּיאס, רץ כל הדרך ממרתון ועד אתונה כדי לבשר על הניצחון. המרחק שהוא רץ, מוערך היום ב34 ק"מ. לרוע מזלם של הרצים, באולימפידת אתונה 1896, נבחרה דרך ארוכה יותר של 40 ק"מ, ובאולימפידת לונדון 1908, הוגדל המרחק ל42 ק"מ ו195 מטרים, כדי שהנכדים של המלכה אלכסנדרה, יוכלו לראות את הרצים. מאז זהו התקן של ריצת מרתון[1].

ומהו הסיפור של חצי מרתון ? כאן התשובה היא פשוטה יותר – אין סיפור. זה פשוט חצי מן המרחק של המרתון הרגיל. אלא שבשנים האחרונות, ישנם רצים רבים שלא אוהבים את השם הזה, וקוראים למצוא שם עצמי לריצה הזו. לא רוצים לרוץ חצי – אלא מרחק שלם של 21.5 ק"מ.

עכשיו, נחזור למטבע, אותו נותן כל אחד מעם ישראל כאשר מתקיים מפקד. המטבע הזה נקרא מצד אחד מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, ומן הצד האחר בֶּקַע. שני השמות הללו, יוצרים משמעות כפולה.

משמעות השם מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, היא שאין כאן דבר שלם, ואנחנו צריכים לחפש את ההשלמה. כל תרומה שנותן אדם בודד, חייבת להצטרף לתרומה של אדם אחר, כדי שתקבל משמעות. בדומה לחמשה אנשים הנמצאים בבית הכנסת – הם רק חצי מניין, וזה לא מאפשר להם לעשות שום דבר שתלוי במניין (אפילו לא חצי קדיש …), עד שיגיעו חמישה נוספים.

אך התורה מוסיפה משמעות נוספת – שמו של המטבע הוא גם בֶּקַע. בשם הזה יש משמעות עצמית, ללא הצירוף לאחרים. כך משדרת התורה, שישנה משמעות גם לתרומה קטנה, אפילו ללא הצירוף שלה לתרומות אחרות.

שתי המשמעויות הללו, אינן סותרות, אלא משלימות זו את זו. כמו בזוגיות בריאה, בה כל אחד מבני הזוג, הוא אדם שלם, אך ביחד הם בונים שלם אחר, שהוא גדול מסכום חלקיו.

בכך מחנכת אותנו התורה, לדעת את ערך עצמנו כפרטים וכחלק מן העם, בעת ובעונה אחת.

[1] אגב, ישנה ריצה אחרת, שדווקא מתאימה למרחק הזה. בספר שמואל א ד, אנחנו קוראים על המלחמה בין הפלישתים לעם ישראל, באבן העזר. לאחר מפלת ישראל מספר התנ"ך – וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ. לאחר מלחמת ששת הימים, מדד יוסף יקותיאלי, יוזם המכביה, את אורך המסלול, והגיע ל42 ק"מ ! מאז מלחמת ששת הימים, מתקיים בהפסקות, במסלול הזה – מרתון התנ"ך.

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

לאחר שקראנו בפרשות תרומה ותצווה על הציווי לעשיית המשכן, עוסקת פרשתנו, ביחד עם הפרשה הבאה אחריה, בתהליך של ההכנות לבניית המשכן, ובבניה עצמה, כפי שהתרחשו בפועל.

בשלב הראשון מקהיל משה את כל העם ומצווה אותם לקחת תרומה מאת נדיב לב.

הכמויות הנדרשות לבניית המשכן, והחומרים היקרים ממנו היה עשוי, יוצרים את הצפיה, שההתרמה תתפרש על פני זמן רב, לפני שאפשר יהיה לגשת למלאכת הבנייה.

אך התורה מתארת תהליך מהיר מאוד:

וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ …  וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר

מן המילים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, למדו חז"ל כי כל תהליך ההתרמה ארך יומיים בלבד. ומדוע הוא נעצר ? 

וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ … וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא:

מבול התרומות היה כה מהיר ועצום, עד שהיה צריך לכלוא – לעצור את העם מלהביא עוד.

ומה היו התוצאות ? מסכמת התורה ואומרת

וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר

המילים דַיָּם … וְהוֹתֵר, יוצרות לנו בעיה פרשנית. לפי המילה הראשונה, היו התרומות מספיקות, ולפי השניה, היו התרומות מעבר למה שצריך. אם כך, מדוע לא לכתוב רק וְהוֹתֵר ?

את השאלה הזו, שאל רבי חיים עטר בפירושו אור החיים וענה עליה כך:

כי לצד שהביאו ישראל יותר משיעור הצריך, חש ה' לכבוד כל איש שטרחו והביאו ונכנס כל המובא בית ה' במלאכת המשכן, וזה שיעור הכתוב והמלאכה אשר צוה ה' לעשות במשכן הספיקה להכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בני ישראל הגם שהותר פירוש שהיה יותר מהצריך הספיק המקבל לקבל יותר משיעורו על ידי נס.

לפי דבריו, אכן היו התרומות למשכן, רבות יותר מן הצורך למלאכה, ועל כך התריעו העושים במלאכה. אלא שכאן נתקל הקב"ה בבעיה – מה עושים עם מי שתרם לאחר שהתמלאה המכסה ?

האפשרות ההגיונית ביותר היא כמובן, להחזיר לו את התרומה, בצירוף מילות תודה על המאמץ שעשה. אפשרות אחרת היא להעביר את התרומה לשימוש אחר מן היעוד המקורי.

שתי האפשרויות האלה, פותרות את בעיית התרומה, אך לא את בעיית התורמים. לו הייתה נתפסת התרומה רק כמילוי צורך הרי שהפתרונות האלה היו מושלמים. אך כאן ישנו צד נוסף – כל מי שתרם למשכן, עשה זאת מתוך רצון עמוק להיות שותף במפעל המרכזי של עם ישראל. כאשר זוהי המוטיבציה העיקרית, עלול מי שתרומתו תידחה להרגיש שהוא נשאר מחוץ לתמונה.

לכן, עשה הקב"ה נס, וגרם לתרומות שהגיעו לסכום גדול יותר מן הצורך, להיות כלולות בתוך עשיית המשכן, ובכך לשתף את כל התורמים במלאכה.

נס זה נעשה בצה"ל דבר יום ביומו. לו הייתה המשימה העיקרית שלו לעמוד ביעדים הבטחוניים שמוטלים עליו, הרי שהוא היה מגייס אך ורק את הכשירים לעמוד במשימה. אך צה"ל דואג לגייס פעמים רבות חיילים שהשירות שלהם לא נועד בשבילו, אלא בשבילם – כדי ליצור תחושה של שותפות במשימה הגדולה והחשובה הזו, של הקניית הבטחון לעם היושב בציון.

כך גם בשירות הלאומי, המעניק לאלפי בנות ובנים בכל שנה תחושה של שותפות בנטל, גם אם נשמעים לפעמים קולות שמעדיפים כוחות מקצועיים בעבודה לא התנדבותית.

בימים של שיח של חובות או פטור מחובות, חשוב להזכיר את הזכות שיש בשותפות בנטל.

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל:

פירוש הביטוי "על פי", על פי מילון אבן שושן הוא: בְּהֶתְאֵם, לְפִי.

אך חז"ל, דרשו את הפסוק הזה בצורה שונה לגמרי:

אמר רבי יוחנן: לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל". (גיטין ס:)

לדעתם, "על פי", משמעו כמו "על פה", והוא רומז לתורה שבעל פה, שהיא עיקרה של הברית.

כאשר פוגשים דרש מסוג זה, שאיננו תואם לכאורה לפשט הדברים, יש לחפש את עומק הפשט, שהביא את חז"ל לומר את דבריהם. במקרה זה נראה, שחז"ל ניתחו את כלל הפרשה, ומצאו בה תהליך, שעיקרו מגולם בתורה שבעל פה.

המעשה הראשון שעושה משה רבנו, לאחר שהוא רואה את העגל ואת המחולות, הוא להשליך מידיו את שני הלוחות ולשבר אותם תחת ההר. תגובתו של משה, יכולה להיות מוסברת כתגובת נגד למניע שהביא את עם ישראל לחטא – התלות.

את מעשה העגל פותחת התורה בפסוק:

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:

גם לאחר היציאה ממצרים, לא הצליח העם להשתחרר מן התכונה העיקרית של העבדות – התלות במנהיג. עם ישראל מגלה תכונות של פרופיל התקשרות חרדתי, ומן הרגע שהם חושדים שמשה מאחר, הם נשברים. אפילו אהרן אינו מסוגל לעצור את ההתדרדרות המהירה כל כך.

כאשר יורד משה מן ההר, ורואה את השבר הגדול, הוא עושה מעשה מדהים – בלי לפנות אל הקב"ה ולקבל את רשותו, הוא שובר את הלוחות שהם "מַעֲשֵׂה אֱ-לֹהִים". בדרך קיצונית זו, הוא משדר לעם ישראל, מסר של עצמאות מוחלטת. בהמשך, הוא עולה אל ה', ומנהל אתו משא ומתן, כדבר "אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ", ומצליח להשיג את מבוקשו – מניעת השמדת עם ישראל כולו.

לאחר הפעולות הללו, אך טבעי הוא, שהלוחות השניים לא יהיו מעשה א-להים ב100% אלא:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ

וכאן משתלב מדרש חז"ל בצורה טבעית ביותר. עד היום לא שמענו על תורה אחרת, מלבד זו שנמסרה לעם ישראל על ידי משה רבנו, שכל תפקידו הוא העברה של הדברים.

אך תהליך הגמילה של עם ישראל מן התלות, והמעבר לחיים עצמאיים, מחייב רושם גם בלימוד התורה, ואת האפקט הזה, אנו משיגים על ידי התורה שבעל פה. אם התורה שבכתב, היא כל כולה מסר מלמעלה, בו אין אף אדם אינו מעורב, הרי שהתורה שבעל פה, היא יצירה אנושית, הנסמכת על המפגש בין הציווי הא-להי מלמעלה, והשכל האנושי מלמטה.

כאשר דורשים חז"ל את המילים "עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" כמורות על התורה שבעל פה, הם פשוט מסכמים את התהליך שעובר עם ישראל, מן ההקשבה הפסיבית והתלותית של העבד באדונו, לעבר החיים העצמאיים שלהם כבעלי בְּרִית עם הקב"ה.

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

משה רבנו מצטווה לקחת את הכהנים המיועדים, ולדאוג לתהליך הסמכתם ככהנים, מעשיית הבגדים המיוחדים לעבודה זו, ועד לטקס שיכניס אותם למעמדם החדש.

בראשית הדברים אומר הקב"ה למשה:

וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן:

קל לראות, שהתורה מאריכה במילים, וחוזרת על אותם הרעיונות במילים שונות. הפסוק מתחיל ב"אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ", ממשיכה בפירוט השמות "אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר" וחוזרת שוב על המילים "בְּנֵי אַהֲרֹן". לכאורה, חזרה מיותרת לחלוטין שאינה מוסיפה לנו מאומה.

שניים מן המפרשים, אחד מן הראשונים, והשני מן האחרונים, ראו במילים אלו כיוונים הפוכים.

הרמב"ן אומר:

וטעם (=הסבר) נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן – שלא יחשב כי בהמשח האב לכהנו יהיו הבנים האלה כהונים, אבל להם בעצמם יכהן …

לדעתו, בא הפסוק להדגיש שהכהונה של בני אהרן, לא באה להם אוטומטית מהיותם בניו, אלא בזכות עצמם. ההוכחה לכך היא העובדה, שלא כל צאצאי אהרן התכהנו, כגון פינחס שלא היה כהן, עד מעשה הקנאות שעשה בעצמו.

מן הצד השני אומר הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו "העמק דבר":

ואת בניו אתו – אין להם הכהונה מצד עצמם אע"ג שהם צדיקים וגדולים אלא מצד שהמה בני אהרן …

לפי פירושו, הפסוק בא להדגיש בדיוק את הכיוון ההפוך – אין כהונתם של נדב, אביהוא ,אלעזר ואיתמר באה מצד גדלותם האישית, אלא רק בעקבות היותם בניו של אהרן. בהמשך הוא מסביר שבסיס חטאם של נדב ואביהוא (בפרשת "שמיני") הוא מחשבה שכהונתם עצמאית ובלתי תלויה.

כדרכנו, ננסה לאחד בין ההפכים.

בפסיכולוגיה קיים מושג של "התקשרות" (Attachment) אותו הגדיר ג'ון בולבי. תאוריית ההתקשרות שלו, מדברת על הצורה בה אדם מתקשר עם סביבתו. סגנון ההתקשרות מתחיל בסוג הטיפול שניתן על ידי ההורים, וממשיך אחר כך לכל סוגי מערכות היחסים שיש לנו בחיינו.

מחקרים הראו שסגנון התקשרות "בטוח" נמצא בהתאמה גבוהה לטיפול אמפטי וחם של ההורים בגיל הרך. כאשר הילד מרגיש שצרכיו נענים, שהדמויות העיקריות בחייו, נותנים לו חום, אהבה, הגנה וכדו', הוא מרגיש בטוח יותר בעצמו, בעל ערך עצמי גבוה יותר. ילד כזה נפרד בקלות רבה יותר מאמו, ושמח לראות אותה כאשר היא חוזרת. כאשר יהיה בוגר הוא יוכל להקים בית משלו, ליצור קשרים טובים עם בן זוג ועם כל אדם אחר.

כלומר, ההורים היוצרים קשר חם וקרוב עם הילד, מאפשרים לו בעתיד את היכולת לעזוב אותם, ולהקים את ביתו. אז יוכל להודות להם, על כך שיצרו אצלו את היכולת להיות אדם בזכות עצמו.

כך נוכל להסביר גם את שני הצדדים בפסוק שלנו – אנו מתחילים ב"אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ" – מקור כחם של הכהנים החדשים, הוא החינוך והיחס החם שקיבלו מאביהם, זה מאפשר להם להיות אנשים נפרדים ועצמאיים "אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר", ולהודות בסופו של דבר בכך ועל כך שהם בעצם "בְּנֵי אַהֲרֹן".

בהצלחה בהשקעה בילדים.

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:  וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם:  בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:

חז"ל ראו במילים אלו ציווי, האוסר להוציא את בדי הארון (המוטות המשמשים לנשיאת הארון) מן הטבעות בשום זמן, ולא רק בעת נשיאתו. ההגיון של הציווי הזה איננו ברור, והוא שימש כר נרחב למפרשים רבים לענות בו. רבי מאיר שמחה מדווינסק, כותב בספרו משך חכמה, כך:

ונראה על פי מדרש שהארון רומז לכתר תורה שהוא מונח לכל הרוצה ליקח, והנה התלמיד חכם צריך סעד לתומכו שיהא עשיר מטיל מלאי לכיסו …ולזה באו הבדים שלעולם הבדים הם המחזיקים בה, הם הסומכים ידי התלמיד חכם שהוא הארון לעדות ד' ותורותיו, ומהראוי שיהיו תמיד אוחזים בארון הברית לא יסורו ממנו …

לפי דבריו, מסמל הארון, ובו לוחות הברית, את תלמידי החכמים, והבדים המיועדים לנשיאתו, מסמלים את אנשי הציבור שתומכים בתלמידי החכמים מבחינה כלכלית. על מנת להדגיש שהתמיכה הזו צריכה להיות קבועה, מצווה התורה לא להסיר את בדי הארון ממנו. פירוש זה הוא על פי מדרש, אך רבי מאיר שמחה, מוסיף עוד פירוש שכלי:

ועל דרך המושכל, הנה נודע שיטת רמב"ם שצריך להדליק הנרות (של מנורת המקדש) גם ביום … להראות כי הוא אין צריך להאיר רק שזה חוק דתיי הוצרך להדליק גם ביום, כמו שההדלקה ביום אינו להאיר כן ההדלקה בלילה שלשניהם ענין אחד, כן הארון שהוא נושא את נושאיו (סוטה לה) ואין הבדים לשאת אותו שהוא נושא את עצמו … לכן צוה כי הבדים בל יסורו ממנו להורות כמו שאין ענין להבדים בעת היותו מונח באוהל מועד, ככה בשעה שנושאין אותו על הכתף אין זה ענין הנצרך להכבוד הנשוא כביכול, לכן לא יסורו הבדים ממנו תמיד כמו שהנרות בהיכל דולקים תמיד, ודוק.

לפי פירוש זה, משמעות השארת הבדים בטבעות תמיד, גם בעת שאינם נצרכים לנשיאת הארון, נועדה להבהיר שבעצם אין הארון נישא על ידי נושאיו, אלא להפך – הוא נושא את נושאיו. הבדים נמצאים בארון תמיד, מכיוון שאין בהם צורך אמיתי בשעת הנשיאה יותר מאשר בשעה אחרת.

האם יש קשר בין שני הפירושים ? נראה שכן.

כאשר נתרם כסף לטובת לימוד תורה, את הצורך של מי משרתת התרומה הזו ? בהשקפה ראשונה, נראה שהיא משרתת את הצורך של הלומד. הוא זקוק לכסף כדי להמשיך ללמוד, ואני מממן אותו. צורת חשיבה כזו, הופכת את הנתינה הזו להיות דומה לצדקה, שהיא צורך המקבל.

אך בהשקפה עמוקה יותר, העניין הוא הפוך לחלוטין. הצורך בכך שיהיו לומדי תורה רציניים בעם ישראל, איננו הצורך של הלומדים, אלא של העם כולו. יתכן שכל אחד מאיתנו היה שמח להיות זה שישב וילמד ברצינות, ויגדל בתורה. אלא שלא לכל אחד מאיתנו הכשרונות לכך, או הפְּנִיוּת הדרושה לעשות כך.

לכן, התרומה ללימוד תורה, היא הדרך של הנותן להיות שותף בפרוייקט גדול וחשוב לעם ישראל. אם כן, לא הלומד הוא הזקוק לתרומה, אלא התורם.

ממילא יוצא ששני הפירושים שהביא בעל המשך חכמה, אחד הם – בדי הארון מסמלים את התורמים, שאינם זזים מן הארון, וזאת כדי להסביר שהארון נושא את נושאיו – כלומר, לא הלומד נתמך על ידי התורם, אלא התורם על ידי הזכות להשתתף בלימוד התורה[1].

כך גם כמובן, בכל תרומה לפרוייקט חשוב, בניית בית חולים, מוסדות חינוך או פרוייקטים בטחוניים וחברתיים, צריך התורם להבין שהתרומה שלו נועדה בעיקר כדי לאפשר לו להיות שותף בעניינים חשובים כאלה בעצמו.

[1] אני מודע היטב לכך, שבציבור הכללי בארץ, ובפרט בציבור הדתי לאומי, מימון לומדי תורה, הוא פעמים רבות סדין אדום, מכיוון שהוא מקושר לאי נשיאה בנטל הביטחון. אך יש להפריד בצורה תודעתית בין שני הנושאים הללו, שאינם חייבים להיות קשורים זה בזה. צריך להבין שקיומו של עולם לימוד תורה ברמה גבוהה הוא אינטרס לאומי, לא חשוב פחות מקיומו של מחקר אוניברסיטאי במדעי הרוח. מתוך הבנה זו יש כמובן גם להסדיר את  היחס הנכון והמאוזן בין לימוד התורה לבין השירות הצבאי. 

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

מדוע בכלל צריכה התורה לתת לנו רשימה של חוקים בענייני בין אדם לחבירו ? האם החברה איננה יכולה להסכים על רשימת חוקים משלה ?[1] בנוסף, מעניין הוא שהתורה בחרה להתחיל את רשימת המצוות הארוכה בדיני עבד ושפחה. מה המקום להתחיל בדינים אלו, שקשורים למעט מאוד אנשים ? באחת מן השנים הקודמות דיברנו על כיוון אחד, והיום ננסה להוסיף כיוון אחר.

את הרעיון שמעתי מפי אלון קפילי, בלימוד השבועי שלנו, ואני מביא אותו כאן עם מעט תוספות.

עם ישראל, יצא זה לא מכבר ממצרים, מבית עבדים. מאפייני העבדות רבים הם, אך אחד מהם הוא שבמקרים רבים החוק הוא האדון, ואין בלתו. כלומר, העבד אינו יכול לחיות במערכת יציבה שבה ידע מראש מה חובותיו וזכויותיו, ומהן הסנקציות שיופעלו עליו במידה ויחרוג מהן. רוב החוקים העוסקים בענייני עבדות, הם חוקים השייכים לאדון, כגון – למי שייך העבד ? כיצד מעבירים את הבעלות עליו וכדו'.

החיים במערכת כזו, הם מתישים וגורמים להרגשה של חוסר חשיבות העבד בעיני עצמו וסביבתו.

היטיב לתאר חוייה דומה (של אדם הסובל, ואינו יודע למה), הרב סולובייצ'יק ב"קול דודי דופק":

על רקע כזה צפה ועולה חווית הרע בכל מוראה … האדם … עומד נבוך ומבולבל בפני המסתורין הגדול ששמו סבל. הגורל מתעולל בו; הוויתו, טרופה שסועה. מנגדת את עצמה ומכחישה את ערכה וחשיבותה. מגור הכליון תוקף עליו ומפרך את גופו וגם את נשמתו … יסוריו משוללים כל גוון בהיר ומופיעים ככחות שטניים, כתולדות התוהו והבוהו …

כתיקון לחוויה הזו, מופיעה מערכת חוקים. החוקים האלה יסדרו את היחסים בין אדם לחבירו, וחלקם גם עוסקים בענייני בין אדם למקום. לפי הכיוון הזה, אין זה משנה כל כך מה יהיו החוקים, והחשיבות היא לכך שקיימת מערכת חוקים, תהה אשר תהה.[2] כאשר ישנה מערכת של חוקים, האדם יכול להרגיש שיש בסיס קבוע לחייו, ושהוא אינו חי בעולם כאוטי.

יתכן, שזוהי הסיבה שרשימת המצוות של פרשת משפטים פותחת בענייני עבדים. לאחר חווית הסבל של העבדות שלא איפשרה לחיות חיים סבירים במסגרת ברורה, באה התורה לתת חוקים, שכוללים אפילו את העבדים. אפילו לעבד ושפחה יש זכויות וחובות, והם יכולים לצפות לסנקציות כלפי האדון אם יפר אותן. בכך אומר הקב"ה לעם ישראל – יצאתם מעבדות (פרעה) לעבדות (ה'), אך מה גדול ההבדל בין שני סוגי עבדות אלה, שרק השם המשותף מחבר ביניהם.

ואנו צריכים לזכור, גם בימינו, שקיומה של מערכת חוקים, גם כזו שאיננה מושלמת, ואיננה מקובלת עלינו לכל פרטיה, עדיף עשרות מונים על מצב של בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה (שופטים יז ו), ולכן שמירה על מערכת זו, היא אינטרס עליון של כולנו.

[1] "בחידוש מהגוש", תשפ"ב מתייחס הרב יעקב מדן לשאלה הזו (מפי הרב אמנון בזק), אך לענ"ד הוא עונה שם לשאלה אחרת. אפשר לצפות ב https://www.youtube.com/watch?v=Q-kEIOB8UQE

[2] שתי הערות: א. את הכיוון הזה ניתן לחזק בעזרת ההלכה האומרת שאדם יכול לוותר על זכויותיו לענייני ממון (למשל שומר שכר יכול להתנות עם בעל הבית, שדיניו יהיו כשומר חינם). ב. הכיוון הזה של חשיבות קיום המסגרת, ללא חשיבות לפרטים, דומה לדרכו של הרמב"ם לגבי המצוות בכלל.

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם:

מהו המקום המדוייק בו צריך לתת את הדם ? בתוך הבית, או מחוצה לו ? בדבר זה אנו מוצאים מחלוקת בין המפרשים:

תרגום יונתן אומר:

וְיִסְבוּן מִן דְּמָא וְיִתְּנוּן עַל תְּרֵין סִיפַיָּיא וְעִילוֹי מִסְקוּפָא עִלָּאָה מִלְּבַּר עַל בָּתַּיָא דְיֵיכְלוּן יָתֵיהּ וּדְדַמְכוּן בְּהוֹן[1]

ולעומתו אומרת המכילתא:

והיה הדם לכם לאות, לכם לאות ולא לאחרים לאות, הא אינו אלא על המשקוף מבפנים

המכילתא מוכיחה את דבריה, בהוכחה ברורה – מכיוון שהדם הוא אות וסימן לבני ישראל, ולא למישהו מבחוץ, הרי שמסתבר, שהוא ניתן מבפנים, גלוי לעיניהם של היושבים בבית.

אך אם כן, כיצד יסביר תרגום יונתן את משמעות האות ? איך יכול לשמש הדם, הנראה החוצה, סימן למי שמסתגר בתוך הבית ?

נראה, שגם התרגום יכול לסבור כי מטרתו של הדם היא לשמש לאות לבני ישראל, אך הוא חלוק על המכילתא באשר לדרך בה יפעל האות.

לפירוש המכילתא, יפעל הדם על בני ישראל בדרך של התבוננות – כל משפחה תתבונן בדם על הדלת ועל שתי המזוזות, ותיזכר בקרבן שהקריבה לפני כמה דקות, ושמסמל את תחילת השחרור.

גם תרגום יונתן רואה את הנמען של האות, בבני ישראל, אך הדרך היא הפוכה.

כידוע, לקיחת השה ושחיטתו במצרים, היו מעשה מסוכן ביותר. המצרים הֵאֶלִיהוּ את הכבשים, וכל פגיעה בהם, וקל וחומר הריגתם, הייתה פגיעה ברגשותיהם הדתיים. הקב"ה רצה להוציא את בני ישראל ממצרים, אך יותר מכך, להוציא את המצריוּת, על עבודת האלילים שבה, מתוך בני ישראל. הדרך לכך עוברת, בין השאר, בהצהרה קבל עם ועולם, שהשה איננו נחשב בעיננו כא-ל, בשום צורה שהיא. כאשר עבד יהודי במצרים, מעז לשחוט שה, ולתת את דמו על המשקוף מבחוץ, הוא מוכיח שהוא איננו ירא יותר מן המצרים, ואיננו מאמין באליליהם.

תרגום יונתן, רואה בהצהרה הזו כלפי חוץ, אמירה המיועדת להשפיע על המצהיר, יותר מעל המתבוננים בו. כאשר משדרים מסר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, המסר נקלט בצורה חזקה מאוד, לא רק אצל המתבונן, אלא גם ואולי בעיקר אצל המצהיר עצמו.

כאשר אנו מרגישים בחולשה באידיאלים בהם אנו מאמינים, או בדרך להגשמתם, מומלץ לנקוט בסוג כזה של הצהרה, בצורת דיבור או עשיה, כלי המפקפקים, הצהרה שתביא גם אותנו להפנים יותר את האידאל בו אנו מאמינים.

[1] ויקחו מִן הדם ויתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף העליון מִבחוץ על הבתים שיאכלו אותו וישנו בהם

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

כזו היא הדרשה העוסקת בהידור במצוות (שבת קלג:):

זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ, התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאים, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה ובקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראים נאים

הדרשה היא מובנת, אך פחות מובן ממנה ההקשר. המילים זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ, לקוחות משירת הים:

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ: ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ וכו'

קשה להבין מה ראתה התורה לדבר על הידור במצוות, תוך כדי השירה על הצלת עם ישראל.

כמובן, ניתן לענות שאנו עוסקים בדרש ולא בפשט, ומעצם מהותו של הדרש הוא מנותק מן ההקשר. ואף על פי כן, ננסה למצוא את ההקשר, גם אם אנו עוסקים במישור הדרש. לשם כך, נשתמש בדרשה נוספת מפורסמת על המילים הללו (מכילתא):

רבי אליעזר אומר, מניין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ושאר נביאים, שנאמר זֶה אֵ-לִי

רבי אליעזר אומר כאן, שהרמה הרוחנית שאליה הגיע עם ישראל בקריעת ים סוף, הייתה כל כך גדולה, עד שגם האנשים הנמצאים בדרך כלל בשולי החברה, הגיעו להשגות רוחניות גבוהות יותר, מגדולי הנביאים, כגון יחזקאל, המפורסם בתיאור של מעשה המרכבה.

אחרי קריאות ההתפעלות שלנו מן המעמד הגדול ומן ההשגות הרוחניות, ראוי לשאול שאלה פשוטה – כמה זמן החזיקה מעמד הרמה הרוחנית הגבוהה הזו ?

הפרשה לא משאירה אותנו הרבה זמן במתח. מייד לאחר קריעת ים סוף והשירה בעקבותיה, מספרת לנו התורה שעם ישראל נתקל בבעיה של מים, וישר הם מתלוננים. כחודש אחר כך, כבר מגיע העם לדפוס התלונה הקבוע:

וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב:

כיצד קרה שההתעלות הגדולה הזו, לא מחזיקה מעמד בעם ?

יתכן שלך מכוונים חז"ל. במקום להשאיר את המילים זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ, במובנן הפשטי של ההתפעלות מן ההתגלות הגדולה, הם מעבירים אותנו למישור אחר – קיום תורה ומצוות. אך לא קיום סתמי על מנת לצאת ידי חובה, אלא חיפוש אחר ההידור במצוות.

אם רוצים לשמר את הרמה הרוחנית למשך זמן ארוך ומשמעותי, צריך לקבע אותה במעשים. ההתפעלות כשלעצמה שקולה לניצוץ המצית את הבערה, אך הניצוץ כבה מייד, ואם אין חומר בעירה, לא תהיה המשכיות לאש.

כך, בכל פרוייקט גדול, צריך להבדיל בין האירוע המצית את ההתלהבות, לבין הדרך לשימורה – התלהבות ואקסטזה בהתחלה, ועבודה ארוכה ומלאת פרטים בהמשך.

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם:

מהו המקום המדוייק בו צריך לתת את הדם ? בתוך הבית, או מחוצה לו ? בדבר זה אנו מוצאים מחלוקת בין המפרשים:

תרגום יונתן אומר:

וְיִסְבוּן מִן דְּמָא וְיִתְּנוּן עַל תְּרֵין סִיפַיָּיא וְעִילוֹי מִסְקוּפָא עִלָּאָה מִלְּבַּר עַל בָּתַּיָא דְיֵיכְלוּן יָתֵיהּ וּדְדַמְכוּן בְּהוֹן[1]

ולעומתו אומרת המכילתא:

והיה הדם לכם לאות, לכם לאות ולא לאחרים לאות, הא אינו אלא על המשקוף מבפנים

המכילתא מוכיחה את דבריה, בהוכחה ברורה – מכיוון שהדם הוא אות וסימן לבני ישראל, ולא למישהו מבחוץ, הרי שמסתבר, שהוא ניתן מבפנים, גלוי לעיניהם של היושבים בבית.

אך אם כן, כיצד יסביר תרגום יונתן את משמעות האות ? איך יכול לשמש הדם, הנראה החוצה, סימן למי שמסתגר בתוך הבית ?

נראה, שגם התרגום יכול לסבור כי מטרתו של הדם היא לשמש לאות לבני ישראל, אך הוא חלוק על המכילתא באשר לדרך בה יפעל האות.

לפירוש המכילתא, יפעל הדם על בני ישראל בדרך של התבוננות – כל משפחה תתבונן בדם על הדלת ועל שתי המזוזות, ותיזכר בקרבן שהקריבה לפני כמה דקות, ושמסמל את תחילת השחרור.

גם תרגום יונתן רואה את הנמען של האות, בבני ישראל, אך הדרך היא הפוכה.

כידוע, לקיחת השה ושחיטתו במצרים, היו מעשה מסוכן ביותר. המצרים הֵאֶלִיהוּ את הכבשים, וכל פגיעה בהם, וקל וחומר הריגתם, הייתה פגיעה ברגשותיהם הדתיים. הקב"ה רצה להוציא את בני ישראל ממצרים, אך יותר מכך, להוציא את המצריוּת, על עבודת האלילים שבה, מתוך בני ישראל. הדרך לכך עוברת, בין השאר, בהצהרה קבל עם ועולם, שהשה איננו נחשב בעיננו כא-ל, בשום צורה שהיא. כאשר עבד יהודי במצרים, מעז לשחוט שה, ולתת את דמו על המשקוף מבחוץ, הוא מוכיח שהוא איננו ירא יותר מן המצרים, ואיננו מאמין באליליהם.

תרגום יונתן, רואה בהצהרה הזו כלפי חוץ, אמירה המיועדת להשפיע על המצהיר, יותר מעל המתבוננים בו. כאשר משדרים מסר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, המסר נקלט בצורה חזקה מאוד, לא רק אצל המתבונן, אלא גם ואולי בעיקר אצל המצהיר עצמו.

כאשר אנו מרגישים בחולשה באידיאלים בהם אנו מאמינים, או בדרך להגשמתם, מומלץ לנקוט בסוג כזה של הצהרה, בצורת דיבור או עשיה, כלי המפקפקים, הצהרה שתביא גם אותנו להפנים יותר את האידאל בו אנו מאמינים.

[1] ויקחו מִן הדם ויתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף העליון מִבחוץ על הבתים שיאכלו אותו וישנו בהם

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

המחשבה שלנו הייתה שבדרך זו נפתרו כל הבעיות של הניווטים, אין צורך יותר לחשוב על כלום, המכשיר יורה על הכיוון, ואנחנו נצעד אליו בבטחה. מהר מאוד התברר שהמכשיר אכן עוזר, אך אי אפשר להשתמש בו בלי לחשוב. מי שמתחיל ללכת בקו ישר, לפי הכיוון שאותו מורה המכשיר (או בעגה הצבאית – דוּךְ), עלול למצוא את עצמו מול הר קשה לטיפוס, או מול תהום וכדו'. אין אפשרות ללכת בקו אווירי ישר, צריך לדעת לפעמים שהדרך תהיה מלאה פניות.

אולי כך הרגיש משה, בסוף הפרשה של השבוע שעבר ובתחילת פרשת השבוע שלנו. משה ואהרן מגיעים אל העם, ומוסרים לו את דברי ה'. התגובה שהם מקבלים, בפרשת שמות היא:

וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם:  וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

מכאן נראה שהכל כבר סלול, אין צורך יותר לשכנע את בני ישראל, והדרך אל הגאולה עוברת בקו ישר ומהיר.

אך כאשר משה מגיע לבני ישראל בפרשת וארא, הוא זוכה לתגובה אחרת, או מדויק יותר לחוסר תגובה:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה

מה קרה לנו כאן ? כיצד עוברים בני ישראל ממעמד של מקשיבים נלהבים למעמד של אדישות למסר ? ניתן כמובן להסביר זאת על ידי העבודה הקשה יותר שהוטלה עליהם על ידי פרעה, כתגובה לדברי משה הראשונים. אך זה אינו מסביר עדיין את השמיעה הראשונה, שהרי מצרים לא הייתה גן עדן לפני שהגיע משה, והתורה מעידה על כך במילים מפורשות:

… וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה:

ניתן אולי להסביר את ההבדל בין המסר של משה בפרשת שמות לבין המסר של משה בפרשת וארא, על ידי תיאוריה פסיכולוגית מפורסמת בשם "פירמידת הצרכים" של הפסיכולוג היהודי אמריקאי – אברהם מאסלו.

לפי התיאוריה הזו, ישנו מדרג של צרכים, מן הנמוך ביותר אל הגבוה ביותר. בבסיס נמצאים צרכים ראשוניים מאוד כגון אכילה, שתיה, שינה וכדו'. מעליהם צרכים של בטחון, מעליהם שייכות, זהות ואהבה, ובקצה הפירמידה הצורך במימוש עצמי.

מאסלו קבע, שאין אפשרות לעלות לצורך גבוה יותר בלי לספק את הצורך הנמוך יותר. אדם שמתמודד עם בעיות רעב, למשל, לא יהיה מסוגל לנסות ולמצוא אהבה. מי שחש חוסר בטחון, לא יחפש כבוד, וכדו'.

ועכשיו נעשה השוואה בין המסר של משה לבני ישראל בפרשת שמות, לבין המסר שלו בפרשתנו:

בפעם הראשונה המסר הוא פשוט:

וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ

או במילים פשוטות – הסבל נגמר, ואתם עוברים למקום טוב יותר.

בפעם השניה המסר הוא מורכב הרבה יותר:

וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'

בצד ההצלה מן הסבל, מדובר כאן על היחסים העתידיים בין הקב"ה ובין עם ישראל, ועל ארץ ישראל במובן של ברית אבות (ולא סתם ארץ זבת חלב ודבש).

זהו מסר שעם הנתון במצוקה קיומית, אינו יכול לשמוע. על מה אתה מדבר איתנו, משה, כאשר אני רועד מפחד השוט המונף עלי, וממכסת הלבנים שעוד לא השלמתי.

משה לומד כאן שיעור חשוב מאוד בהנהגת הציבור – המנהיג חייב לדעת שהניסיון לקפיצת הדרך והגשמה של האידיאלים הגדולים, תוך התעלמות מן הצרכים הפשוטים, והלא חשובים לכאורה, נועד לכישלון. הדבר נכון כמובן, בכל רמה של הנהגה – ומצוי בפרט בהורים כלפי ילדיהם. למשל הורה הממהר להוציא את הילד מן הבית גם אם הוא לא לבוש כראוי ליום חורף כדי שלא יאחר לשיעור, או לומד איתו עד מאוחר בלילה כדי שישלים חומר וכדו'.

יש להיזהר מדילוג על הפרטים הקטנים, כדי לקצר את הדרך אל התהילה.

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה: