שמו של אדם, או להבדיל חפץ, עשוי לשמש כאמצעי טכני בלבד להבדיל בינו לבין אחרים, או כאמירה מהותית על תוכנו. אך כאשר משתנה השם, הדבר מעיד בודאי על שינוי תוכני, שהרי הצורך הטכני נפתר כבר בשם הקודם. מאתגר עוד יותר הוא שינוי שאינו עקבי ב100% ומותיר גם את הכינוי הקודם.

מבין האנשים ששמם שונה בתורה, נעסוק היום ביהושע בן נון, או בשמו המקורי הושע.

הפעם הראשונה בה אנו פוגשים את שמו המקורי, היא בפרשת שלח לך. התורה מספרת לנו, שאחד מן המרגלים היה הושע בן נון, ומשה רבנו קרא לו יהושע.

התורה אמנם אינה מסבירה מהי משמעות שינוי השם, אך הדבר ברור כמעט מאליו. הוספת הי' לשמו של הושע, הופכת את התחילית של שמו לשם השם, י-ה. הצירוף הזה שכיח מאוד בשמות יהודים כתחילית כגון יהודה, יהונתן, יהושפט, או כסיומת כגון ישעיהו, ירמיהו, ועוד רבים. מכאן גם דברי חז"ל המצוטטים ברש"י:

ויקרא משה להושע וגו' – התפלל עליו:  י-ה יושיעך מעצת מרגלים:

מכאן ואילך, כל האיזכורים של יהושע בן נון בתורה, כוללים את הי' המתחילה את שמו. כולם, חוץ מאחד, המופיע בפרשתנו, בסוף שירתו של משה:

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן:

מה ראתה התורה לחזור לשמו המקורי של יהושע, דווקא עכשיו, כ40 שנה לאחר שהוחלף ?

רש"י מתייחס לתופעה הזו ואומר:

ולמה קוראו כאן הושע ? לומר שלא זחה דעתו עליו, שאף על פי שנתנה לו גדולה, השפיל עצמו כאשר מתחלתו:

לפי דבריו, שמו המקורי של יהושע, מעיד על ענווה. למרות שכבר קיבל שם חדש, בו משולב שמו של הקב"ה, הרי שדווקא עתה, בשעה שהוא מקבל את המנהיגות על עם ישראל, מידיו של מורו ורבו, הוא אינו משתמש בשם המשודרג, אלא במקורי, כמו שהיה מתחילתו, כשעדיין לא חלם להיות מנהיג.

על דבריו של גדול הפרשנים רש"י, ניתן להוסיף נקודת מבט, הקשורה גם היא בקבלת ההנהגה, אך מן הכיוון הנגדי.

באחד מן העיונים, עמדנו על ההבדל שמציבה התורה בין שני המרגלים שלא נכנעו לדעת הרוב – יהושע בן נון וכלב בן יפונה. בתוך העונש לעם ישראל בעקבות חטא המרגלים אנו מוצאים:

אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ: וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה:

ומה עם יהושע בן נון ? מדוע הוא לא נזכר כמי שיבוא אל הארץ (כמו שבאמת קרה בסוף) ? יתכן שההבדל הוא, שבעוד כלב, יכול לזקוף לזכותו את ההשג של העמידה מול הקבוצה, הרי שיהושע עשה זאת, תוך שימוש בכחו של משה רבנו, בעקבות השם שקרא לו.

אם כך, הרי שמלבד שם ה' הכלול בשמו של יהושע, מסמל שמו החדש, גם את התלות במשה רבנו. ההמשך של דרכו של משה רבנו הוא רצוי מאוד, אך אם עובדה זו תשתלט לחלוטין, יאבד עם ישראל את הכוחות המיוחדים ליהושע, שיבואו לידי ביטוי במהיגותו החדשה. לכן, דווקא בזמן בו הוא מקבל את רסן השלטון, חייב יהושע לזכור את עצמיותו, עוד לפני שהושפע ממשה רבנו, כדי להוסיף את הפן המיוחד לו בהנהגת עם ישראל.

השילוב הזה בין מה שקיבלנו מן ההורים והמורים לסוגיהם לבין הפן העצמי שלנו צריך ללוות כל אדם לאורך כל חייו, ולהתחדש בנקודות הצומת החשובות בין תפקיד לתפקיד.

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

פרשת האזינו, היא מן הקשות ביותר בתורה כולה. השירה כתובה במילים נשגבות, שכוונתם בדרך כלל איננה ברורה לחלוטין. הפעם ננסה לעמוד על שני פסוקים, שהם מפתח לפרשה כולה.

שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל:  הֲ לַה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ:

בניגוד לקריאה הרואה כאן רצף אחד, הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו העמק דבר, רואה כן שילוב של שניים. וכך הוא מקדים ואומר:

שני פסוקים הבאים (ה-ו) מיוסדים על הקדמה אחת, שבשירה זו מבואר שני חורבנות והגאולות, היינו עד מקרא ל"ה לִי נָקָם וְשִׁלֵּם – חרבן בית ראשון, וזה המקרא הוא הגאולה מגלות בבל כאשר יבואר שם, וְאָמַר אֵי אֱ-לֹהֵימוֹ הוא החורבן השני, רְאוּ עַתָּה וגו' היא הגאולה העתידה במהרה בימינו.

כלומר, הפרשה נחלקת לחורבן בית ראשון, גלות בבל והחזרה ממנה, ולחורבן בית שני, גלות רומא, והחזרה ממנה.

החלוקה בין שתי הגלויות הללו, אינה כרונולוגית בלבד, אלא מהותית:

והנה ידוע דחרבן ראשון הי' בשביל עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, שהיה להכעיס להקב"ה, וחרבן בית שני חרב מפני שנאת חנם, וביארנו בס' במדבר ל"ה ל"ד שהיו עוסקים בתורה ועבודת ה', אך היה רוב שפיכות דמים לשם שמים

מדובר כאן באופי שונה לחלוטין של קלקול היחס בין הקב"ה לעם ישראל. בבית ראשון מדובר בנסיון בריחה מן הקב"ה. עם ישראל עובר על העבירות החמורות ביותר, ובהן גם עבודת האלילים, שהיא בריחה מעבודת ה'. על רקע זה, חורבן הבית והגלות מובנים מאליהם, שהרי הקב"ה שהביא את עם ישראל לארץ ישראל, רואה את העם מנצל את שהייתו בארץ למטרות ההפוכות לחלוטין של התרחקות מן הקב"ה, ומסלק אותו מכאן.

על כך נאמר שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם – כלומר, האם עם ישראל, בעובדו עבודה זרה השחית את הקב"ה ? לא ! אלא בָּנָיו מוּמָם, הם גרמו בכך להשחתה עצמית שלהם, ובעקבותיו לחורבן וגלות.

למרות כל הצער על החורבן, הרי שהמהלך פשוט ומובן – חטא משחית וגורם לחורבן.

ימי הבית השני, לעומת זאת, היו מורכבים הרבה יותר.

לכן נאמר על הדור הזה דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל, או בלשונו של הנצי"ב:

[דור] שהוא הולך בעקשות ותועה מדרך השכל, ומפותל הרבה מעורב ומסובך מעשים טובים עם מעשים רעים, וקשה להפריד הטוב מן הרע באשר הרע נעשו לשם שמים:

זהו דור שמעשיו המקולקלים נעשים לשם שמים. הנצי"ב מתאר דור של לומדי תורה, שהמריבות שלהם הם עם לומדי תורה שכמותם, אך בעלי דרך אחרת. אך הדברים לא מסתיימים במחלוקת מנומסת, ואפילו לא בויכוח סוער, אלא בשפיכות דמים של ממש – והכל לשם שמים.

וכך נאמר עליהם בפסוק הבא:

הֲ לַה' תִּגְמְלוּ זֹאת. אמר על חרבן בית ראשון, וכי כך תגמלו לה' להכעיסו ולהשחית לפניו? ועל חרבן בית שני אמר עַם נָבָל וְלֹא חָכָם. אינו יכול לתמוה עליהם הֲ לַה' תִּגְמְלוּ זֹאת, שהרי מכוונים לשם שמים, אבל הפלא שאתם עם נבל … היינו שלמדים ויגעים בתורה המכשרת להיות צדיק ישר, ונבל הוא מלשון … נובלות חכמה של מעלה תורה, כך הובא בשם הגר"א ז"ל:

אנחנו נמצאים היום בסופה של הגלות השניה, ועדיין לא הגיעה הגאולה השלימה. את שרשי הבעיה כדאי לחפש בחורבן השני, שאת תוצאותיו אנחנו נושאים. לפי דברי הנצי"ב, הבעיה שעלינו לשים אליה לב, היא הריבים לשם שמים, לא עם אנשים שונים מאיתנו מהותית, אלא כאלה שמכוונים לאותה המטרה, אך בדרך שונה. כל עוד זה לא מתוקן, אנחנו חיים תחת ספיחי הסיבות שהביאו לחורבן, והגאולה השלימה מתעכבת.

המצב הפוליטי בישראל, מהווה דוגמא חיה לכך. מפלגות רבות שהאידיאולוגיה שלהם דומה להפליא, אינן מסוגלות לשתף פעולה, לפעמים אפילו לא ברמה טכנית, ועושות כל שלאל ידן לצאת נגד המפלגות האחיות שלהן. כמובן שזה יכול להעיד על ריבוי אידיאולוגיה מחודדת להפליא, אך לצערי מראה בדרך כלל את חוסר האפשרות לשבת עם מי שקצת שונה ממני.

נתפלל בלשון הפרשה ללוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם, להשבת האפשרות לראות בשיתוף הפעולה עם כיוונים אחרים, מטרה ראויה, לתקופת בחירות, ולחיים בכלל.