הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה:  כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ:

מכאן משמע שהמקום הזה יהיה שייך לאחד מן השבטים. אך לפני כמה פסוקים קראנו:

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה

ומפסוק זה משמע שהבחירה תעשה ממקום השייך לכל השבטים. אומר על כך רש"י:

בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ – בחלקו של בנימין. ולמעלה הוא אומר: מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם. הא כיצד ? כשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי גבה הזהב מכל השבטים, ומכל מקום הגורן בחלקו של בנימין היה:

כלומר, המקום היה שייך לשבט בנימין, והיה שייך לכל השבטים.

וכאן מתעוררת כמובן שאלה – מהי המשמעות לכך שהמקום אשר יבחר ה', נמצא בנחלת בנימין, כאשר הנחלה הזו אינה שייכת לבנימין בלבד, אלא לנחלת כל השבטים ? וכמובן גם בכיוון השני – מהי המשמעות לכך שמקום שייך לכל השבטים, אם הוא נמצא בנחלת בנימין בלבד ?

היה אפשר לומר שהמקום אשר יבחר ה', שייך לכל השבטים, אך הוא נמצא מובלע בתוך נחלת בנימין, כלומר נחלת שבט בנימין מקיפה אותו מכל צדדיו. אך לתופעה כזו יש תיאור אחר, כמו שאנו רואים בנחלת שבט שמעון (יהושע יט א):

וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַשֵּׁנִי לְשִׁמְעוֹן לְמַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וַיְהִי נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה

אין אומרים שהנחלה שייכת לשמעון וגם ליהודה, אלא שהיא שייכת לשמעון ונמצאת בתוך יהודה.

אם כן, אנו שבים לשאלה – מהי המשמעות של השייכות של המקום אשר יבחר ה' לבנימין ולשאר השבטים בעת ובעונה אחת ?"

נראה שאפשר להבין את המשמעות הזו על פי פתגם עממי המופיע בגמרא (עירובין ג.):

קדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא

ובעברית – קדירה של שני שותפים היא לא חמה ולא קרה. הפתגם הזה רוצה לומר שכאשר האחריות נופלת על כמה אנשים, ואין חלוקה מדוייקת של סמכויות ביניהם, התוצאה היא שכל אחד סומך על כך שהאחרים יעשו את העבודה, ובסוף לא מתבצע כלום בצורה טובה.

נראה שכך הוא גם במקומו של המקום אשר יבחר ה'. מישהו צריך להיות אחראי על תחזוק הסביבה (על הפעלת המקדש ממונה שבט לוי). רק כך אפשר יהיה לדעת שמישהו יקח אחריות על המקום.

אך כאן מגיע הסיכון השני. מי שהמקום אשר יבחר ה' יהיה שלו, עלול לחשוב שהוא בעל הבית על המקום, ויכול להשתמש בו לצרכיו שלו. כבר ראינו במשך ההיסטוריה מה קרה כאשר הכהונה הגדולה נמכרה בכסף, והכהנים הגדולים הפעילו את בית המקדש למילוי צרכיהם הפרטיים.

לכן, צריכה התורה להבהיר שהמקום אשר יבחר ה' הוא מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם.

כך נוצר איזון האומר למי שהציבור הפקיד בידו מקום, חפץ לשמירה או משרה ציבורית, שהוא האחראי לתפקוד התקין שלהם, אך כנציג הציבור, ולא לטובת עצמו.

להורדת קובץ הדפסה, ניתן ללחוץ כאן:

היקום בנוי על פי תוכנית, שהסימטריה העמוקה שלה מצויה באופן כלשהו במבנה הפנימי של השכל שלנו (פול ולרי)[1]

כל חריגה מן הסימטריה, אם כן, תופסת את תשומת ליבנו, ומאתגרת את המחשבה. אחת כזו, נמצאת בפתיחת פרשת השבוע שלנו:

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם:

לכאורה, יש כאן דבר והיפוכו – ברכה מן הצד האחד, וקללה מן הצד האחר. אך כבר בהצגת החלופות השונות בוחרת התורה להשתמש בשני ביטויים שונים, השוברים את הסימטריה – הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ.

על משמעות אחת של השינוי, דיברנו לפני כמה שנים, ועתה נדון במשמעות נוספת. לשם כך נשתמש במשל המופיע בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות, אך בשינוי קל:

את הברכה אשר תשמעו וגו' והקללה אם לא תשמעו. משל לזקן היושב על אם הדרך ויש לפניו שני דרכים: אחד תחלתו קוצים וסופו מישור ואחד תחלתו מישור וסופו קוצים. ומזהיר את העוברים דרך שם ואומר להם: הזהרו מזה שתחלתו מישור, כי כלו קוצים עד סופו, לכו בזה שתחלתו קוצים, כי סופו מישור. כל מי ששומע לו, אף על פי שיגע מעט בתחלתו, אחר כך הולך בשלום. אבל מי שלא שמע לו והלך באותו שתחלתו מישור, נכשל בסוף.

לפי המשל הזה, הסימטריה היא שלמה. אך ננסה להוסיף ולתאר לנו את המשך הדרך. מי שהלך בדרך המומלצת, ימשיך בה, כנראה, עד סופה הטוב. אך מי שהלך בדרך החלופית, אחרי שיתקל בקוצים, ויבין שעשה טעות, יסוב על עקביו, ויחזור לאם הדרך, עליה יושב הזקן, והפעם כדי לקבל את עצתו, ולבחור בדרך המומלצת.

לפי התוספת הזו לַמָשָׁל, אנו יכולים להיות אופטימיים. כמו חברה המוכרת מוצר טוב באמת, ומוכנה לתת תקופת נסיון, שבסופה היא בטוחה שיבחרו במוצר שלה, כך הקב"ה בטוח בשיקול הדעת שלנו, לגבי ה"סחורה" שהוא מוכר לנו כך שבמוקדם או במאוחר, יגיעו כולם אל הדרך הטובה. ההבדל הוא רק בכמות הדרך אותה ילך כל אחד, עד שיבין מהי הדרך הטובה יותר.

אם כך, נוכל לפרש את דברי התורה הלא סימטריים – שתי דרכים נתונות לפניכם, ברכה וקללה. אֶת הַבְּרָכָה [כַּ]אֲשֶׁר[2] תִּשְׁמְעוּ, וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ. התורה היא אופטימית – מכיוון שהדרך הטובה מוכיחה את עצמה, הרי ודאי, בזמן כזה או אחר, יגיע כל אחד לאחוז בה.

בדרך כלל, אנחנו נוטים להיות בחרדה מכך שאחרים יבחרו בדרכים בעייתיות ויכשלו. התורה מלמדת אותנו, שמי שמחזיק בדרך טובה באמת, יכול להיות אופטימי, לפחות במה שנוגע לטווח הארוך.

[1] הציטוט הזה פותח את הספר "סימטריה" מאת מרכוס דוּ סוֹטוֹי

[2]   לא מצאתי כאן מי שמפרש כך, אך כך מפרש תרגום יונתן את המילה אשר, בויקרא פרק ד פסוק כב – אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא