לומדי הדף היומי עברו לא מזמן ממסכת גיטין למסכת קידושין. שאלה ידועה היא מדוע קדמה מסכת גיטין למסכת קידושין, הרי סטטיסטית הגורם מספר 1 לגירושין הוא נישואין … ובמילים אחרות כדי להתגרש צריך קודם להתחתן. אם כן מדוע הקדים רבי, מסדר המשנה את מסכת גיטין לקידושין ?

על שאלה זו עונה הרמב"ם בהקדמתו למשנה, והוא משתמש בפסוקים מפרשתנו:

סידורם נעשה כך מפני שהיה רצונו לילך על דרך הכתוב שהקדים גירושין קודם נשואין, והוא מה שאמר הקב"ה וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ: וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר, ומתוך דברו שאמר וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר למדנו פרק מפרקי הקדושין …

כלומר, רבי הסתמך על סדר הפסוקים בפרשתנו, המדבר על גירושין לפני נישואין, והקדים לפיכך את מסכת גיטין למסכת קידושין.

כל עוד הדיון הוא במסגרת סידור המשנה, התשובה מספקת. אך כאן, כמובן, צריך להמשיך ולשאול, והפעם לא על רבי, אלא על הקב"ה – מדוע הוא הקדים את עניין הגירושין לנישואין ?

יתירה מזו יש לשאול – מהו המקור בתורה למצווה לשאת אשה ? גם הוא נמצא בפרשתנו, כמו שאומר הרמב"ם (אישות א א):

כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ.

מי שיתבונן בפסוק, יגלה שההקשר איננו שמח כל כך:

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ:  וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע …

המילים שמהן אנו לומדים על החיוב להתחתן, הן חלק מסיפור של נישואין כושלים.

מה ההגיון לשים כאן את המילים שמהן לומדים על החיוב להתחתן ? האם כך נגרום לאנשים לרצות ולהקים זוגיות ומשפחה ?

אולי התורה רוצה ללמד אותנו פרק חשוב בזוגיות. כאשר זוג עומד מתחת לחופה, הוא רוצה בודאי למצוא את הדרך לשמר את הרגשות והזוגיות הטובים לאורך ימים ושנים. ומהן התוצאות ? לאורך שנים, הן לא כל כך מזהירות. בישראל, שהיא מדינה די שמרנית, כמות הגירושין היא כשליש מן הזוגות, וכמובן לא כל הזוגות שנשארים נשואים עושים זאת באושר. במדינות רבות המצב גרוע הרבה יותר. מדוע ? כמובן אין תשובה אחת, וכל זוג הוא מקרה מיוחד, אך אפשר לומר שבמקרים רבים, האשמה בתוצאה היא הנחת היסוד, שאם לא נקלקל, הכל יהיה בסדר. טבע הנישואין להצליח, ואם לא נעשה משהו בעייתי, כך יקרה.

התורה אומרת לנו אולי משהו הפוך. בכך שהיא מכניסה את ענייני הנישואין בתוך מסגרת של גירושין, או של מערכת זוגית לא טובה, היא אומרת לנו שטבע הנישואין הוא להיכשל. הדרך היחידה להצליח היא להשקיע הרבה בזוגיות ובמשפחה.

משל למה הדבר דומה ? למטוס. כאשר הוא נמצא באוויר, צריך להפעיל כל הזמן את המנוע וההיגויים, כדי להישאר שם. הטייס איננו יכול לקחת בחשבון שאם לא יעשה שום דבר, המטוס פשוט ישאר בשמים. ההפך הוא הנכון – כדי להשאיר את המטוס באוויר, צריך להפעיל כל הזמן כח.

גיטין קודמת לקידושין, מאותה התפיסה – כדי לשמר את חיי הנישואין על הצד הטוב ביותר, צריך לקחת בחשבון את האלטרנטיבה הנובעת מחוסר מעש – הגירושין. מי שיקח זאת לתשומת לבו וישקיע בזוגיות ובמשפחה, עשוי למצוא את עצמו בזוגית טובה מאוד, המנצחת את הטבע.

אפשר ללחוץ כאן כדי להוריד קובץ להדפסה:

כאשר דנה התורה ביחסי עובד ומעביד היא קובעת את ההלכה הבאה

כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן: כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ

חז"ל פירושו את הדין הזה כמתייחס למקרה שבו הבא בכרם רעו או בקמתו, איננו מבקר סתמי, אלא פועל שנשלח על ידי בעל הבית לעבוד שם. במקרה כזה, ורק במקרה כזה, מותר לו לאכול מן הפירות, אך לא לקחת מהם לביתו.

מהו טעם לדין הזה ? מדוע מאפשרת התורה לפועל לאכול מרכושו של בעל הבית ? בתשובה לשאלה זו, מצאנו שני כיוונים הפוכים. בעל ספר החינוך (מצווה תקעו) אומר על מצווה זו:

משרשי המצוה ללמד את בני ישראל להיות להם נפש יפה ורצון טוב, ומתוך כך תחול ברכת ה' עליהם. ובאמת שהדקדוק עם הפועל שלא יאכל באשר הוא עמל בעודו הוא עמל בדבר, וכל שכן כשהן עושין בגדולי הקרקע שהאדם שמח בו בברכת השם אשר נתן לו, שיש הוראה בזה על הנבלה ועל המזג רע מאוד, וכבר כתבתי כמה פעמים שהמארה והרעות ידבקו ברעים, והטובות בטובים מין במינו.

לפי ההסבר של ספר החינוך, מטרתה של המצווה הזו היא לחנך את בעל הבית, ולהרחיק אותו מן המזג הרע של הצייקנות. מי שאינו יכול לוותר על כמה פירות שיאכלו בזמן שהפועל שלו עושה מלאכה, ועיניו כלות, מעיד על תכונה רעה וקטנונית בנפש, ואף מטפח אותה. מן הצד האחר, לא צריך להגזים. אם יותר לפועל לקחת גם לביתו, עלול בעל הבית להישאר ללא סחורה.

לעומתו, מפרש רבנו בחיי פירוש מכיוון הפוך:

ואל כליך לא תתן. זה יהיה גזל, והתורה לא התירה אלא כנגד הנפש המתאוה, כי כיון שהוא מתעסק וטורח בפירותיו אם לא היה לו אפשר לאכול בהיתר יאכל באסור, ולכך התיר "כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ" כענין שכתוב: (משלי יג, כה) "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ", והוא הדין בקמה שיקטוף בידו מלילות אבל חרמש לא יניף.

לפי פירוש זה, מטרת המצווה אינה בעל הבית, אלא דווקא הפועל. התורה מודעת לקושי העצום שיש לפועל, למנוע עצמו מלטעום מן הפירות שבהם הוא מתעסק. עד כדי כך גדול הקושי, שהחשש הוא שגם אם יהיה הדבר אסור, הפועל לא יעמוד בו.

אם יפול הפועל, לתוך הבור של גניבת דבר מועט מבעל הבית, הוא עלול להמשיך בכך וליפול עוד ועוד, כאשר הוא מבין שאין הבדל עקרוני בין רב למעט. אך אם נתיר לו את השימוש בדבר מועט של בעל הבית, הוא לא ירגיש שכבר נכנס להגדרה של גנב, ולא יגיע לדברים חמורים יותר[1].

האם שני הפירושים האלה חלוקים ? לאו דווקא. יתכן שהתורה מסתכלת על שניהם במבט כולל אחד. שלמה המלך אומר בספר משלי – כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם, כלומר כמו דמותי המשתקפת במים אליהם אני מביט, כך גם התייחסותי לאחר, משתקפת בהתייחסותו אלי. בעל בית שידקדק עם עובדיו כחוט השערה ויגביל אותם מהנאה מועטת בעוד הוא נהנה הנאה מרובה מפרי עבודתם, ייצור במו ידיו את הרצון שלהם להזיק לו, ולהנות מרכושו, אולי אף באיסור. דווקא הנדיבות שהוא יפגין כלפיהם, תביא אותם להעריך אותו ולהסתפק במה שהוא מתיר להם, ולא יותר מכך. כך מלמדת אותנו התורה, כי הנדיבות הקטנה עשויה לחסוך בהמשך נזקים גדולים, ולהביא לשיתוף פעולה יעיל וטוב בין הדרגים.

[1] יש לציין ששיקולים מסוג זה הם מורכבים מאוד, ולא פשוט בכלל להתיר דבר אסור אחד כדי למנוע דבר אחר.