שבת שלום.

בשנה שעברה נושא הדרשה היה המרור. אמרתי אז, שחשבתי שאין הרבה מה לומר על הנושא, ולכן אדבר על המרור, הכורך והחרוסת. אך גיליתי שעניין המרור הוא לא פשוט ולא קצר כלל ועיקר, ולכן דיברתי עליו בלבד. השנה נעבור לסימן הבא אחרי המרור והוא הכורך, והוא נושא מורכב מאוד, עם שאלות שלא תמיד קל לענות עליהן.

נתחיל מן ההגדה של פסח. לאחר אכילת המרור כתוב (מצוטט מויקיטקסט):

כָּל אֶחָד מֵהַמְסֻבִּים לוֹקֵחַ כְּזַיִת מִן הַמַצָּה הַשְּׁלִישִׁית עִם כְּזַיִת מָרוֹר וְכוֹרְכִים יַחַד, אוֹכְלִים בְּהַסָבָּה וּבְּלִי בְּרָכָה. לִפְנֵי אָכְלוֹ אוֹמֵר [ויש נוהגים לומר לאחר האכילה]. זֵכֶר לְמִקְדָּשׁ כְּהִלֵּל. כֵּן עָשָׂה הִלֵּל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם: הָיָה כּוֹרֵךְ פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכֵל בְּיַחַד, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.

ננסה להבין את הכתוב כאן:

• השיעור שכתוב כאן הוא כזית מצה עם כזית מרור. מדוע אנחנו צריכים לאכול שוב כזית מצה ושוב כזית מרור לאחר שאכלנו אותם קודם ?
• מדוע בהסבה ?
• מדוע בלי ברכה ?
• מופיעים כאן שני מנהגים – לומר את המילים זכר למקדש כהלל וכו' לפני האכילה, או אחר האכילה. מה הסברא של כל אחד מן המנהגים ?
• מדוע אנחנו צריכים לומר את המילים הללו ?
• ישנם שני נוסחים במילים הללו – היה כורך פסח מצה ומרור, או היה כורך מצה ומרור. מהו הנוסח הנכון ?
• הפסוק שאנחנו מצטטים הוא – עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. הפסוק הזה מופיע בפרשת בהעלותך, בדיני פסח שני. כלומר הפסח שעושה כל מי שלא יכול היה לעשות את הפסח הראשון. אך יש פסוק אחר, בפרשת בא – בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ, עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. הפסוק הזה מדבר על הפסח הרגיל. למה אנחנו מצטטים את הפסוק מפסח שני, ולא מן הפסח הרגיל ?
• שאלה כללית – מהו הרעיון של כריכת המצה והמרור יחדיו ?

כדי להבין את התשובה לכל השאלות הללו, אנחנו צריכים ללמוד סוגיא בגמרא במסכת פסחים. לא ניכנס כאן לפלפולים רבים, שיכולים לעלות מן הסוגיא, אלא ננסה להבין את פשט הדברים, באופן שיסביר לנו את מקור המנהג שלנו.

הגמרא במסכת פסחים קטו. אומרת:

אמר רבינא: אמר לי רב משרשיא בריה דרב נתן, הכי אמר הלל משמיה דגמרא: לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול, משום דסבירא לן: מצה בזמן הזה דאורייתא, ומרור דרבנן, ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה דאורייתא – ואפילו למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו – הני מילי דאורייתא בדאורייתא, או דרבנן בדרבנן, אבל דאורייתא ודרבנן – אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאורייתא.

כלומר, אומר הלל[1], משמם של האמוראים, שבימינו אסור לאכול מצה ביחד עם מרור. הסיבה לכך היא שהיום אכילת המרור היא מדרבנן בלבד, כי אין לנו קרבן פסח (על כך דיברנו בשנה שעברה), ואילו המצה היא מדאורייתא. כאשר מערבבים שני טעמים, שאחד מהם הוא בחיוב פחוּת, הוא מבטל את המצווה של החיוב הגדול יותר.[2]

מאן תנא דשמעת ליה מצות אין מבטלות זו את זו – הלל[3] היא. דתניא: אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר על מצות ומררים יאכלהו. אמר רבי יוחנן: חולקין עליו חביריו על הלל. דתניא: יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן – תלמוד לומר על מצות ומררים יאכלהו – אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו.[4]

הגמרא אומרת ששיטתו של הלל הזקן[5] היא לכרוך את המצה והמרור יחדיו, בזמן שבית המקדש היה קיים. לעומתו, חכמים אומרים שאין בזה צורך.

אז כמו מי נפסקה ההלכה ? ומה עושים היום ? אומרת הגמרא:

השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן – מברך על אכילת מצה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה, זכר למקדש כהלל.

כלומר, מכיוון שלא נפסקה הלכה ברורה כאחד מן הצדדים, אז אנחנו עושים את שני הדברים, גם אוכלים בנפרד מצה ומרור, וגם ביחד.

מדוע ? כאן צריך להתרכז קצת.

גם לפי חכמים וגם לפי הלל הזקן, את המצה צריך לאכול לבד ולא עם המרור, מכיוון שהוא יבטל אותה. לחכמים כי מצוות מבטלות זו את זו, ולהלל, כי מצווה דרבנן מבטלת מצווה דאורייתא.

לאחר שאכלנו מצה, אז אם נאכל מרור עם עוד מצה, אז לדעת חכמים המצה תבטל את המרור, כי המצה היא כבר לא מצווה, והמרור הוא מצווה (מדרבנן). לכן, לדעת חכמים צריך לאכול את המרור בנפרד, כי ממילא הם אומרים שאין חובה לכרוך.

אבל, לדעת הלל צריך לקיים את הכורך, ולשיטתו המצה לא תבטל את המרור, כי מכיוון שיש מצווה לאכול אותם ביחד, הרי שגם המצה וגם המרור הם חיוב באותה הרמה, ולא מבטלים זה את זה.

לכן, מה שאנחנו עושים זה:

לאכול מצה לבד, כדעת חכמים והלל.

אחר כך לאכול מרור לבד, כדעת חכמים

ולבסוף לכרוך מצה עם מרור, כדעת הלל.

לכן אנחנו אומרים – זכר למקדש כהלל.

אך מהיכן למד בכלל הלל לכרוך מצה ומרור ? זהו לכאורה פסוק מפורש, המופיע פעמיים בתורה. בפעם הראשונה הוא מופיע בפסח מצרים:

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת,  עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: (בא, שמות יב ח)

ובפעם השניה בציווי על פסח שני:

בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ, עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: (בהעלותך)

בשני המקרים, מחברת התורה בין קרבן הפסח למצות והמרור.[6]

מכאן למד הלל שצריך לאכול אותם ביחד.

חכמים שחלקו עליו הבינו כנראה את הפסוק אחרת. לפי ההסבר שלהם "לאכול על" פירושו לאכול את זה עם זה, אבל לא כרוכים ביחד.

ואת מה כורכים ? היום ודאי מדובר על מצה עם מרור, אבל מה היה בזמן בית המקדש ? על כך ישנה מחלוקת:

על מילות הגמרא – אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, מפרש רש"י:

פסח מצה ומרור

לעומת זאת, הרמב"ם כאשר הוא מסדר את סדר הלילה, כמו שהיה בזמן בית המקדש (חמץ ומצה ח ו-ז) אומר:

ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצות ומרורים ואוכלן, ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

ואחר כך מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הזבח ואוכל מבשר חגיגת ארבעה עשר תחלה, ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הפסח ואוכל מגופו של פסח …

כלומר, לשיטת רש"י כורכים את בשר הפסח עם המצה והמרור[7], ואילו לשיטת הרמב"ם כורכים את המצה עם המרור לבד, ואת הפסח אוכלים לבדו. זהו המקור לשינוי הנוסחאות בהגדה של פסח, האם אומרים כֵּן עָשָׂה הִלֵּל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם: הָיָה כּוֹרֵךְ פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכֵל בְּיַחַד כשיטת רש"י, או אומרים הָיָה כּוֹרֵךְ מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכֵל בְּיַחַד כשיטת רמב"ם.

בהמשך ננסה להבין את הרעיון מאחורי כל אחת מן השיטות.

להבדל שבין שיטת רש"י לשיטת הרמב"ם, יש השלכה למעשה.

הפרי מגדים (או"ח תע"ה משבצות זהב ו-ז) אומר שלפי רש"י אי אפשר באמת לקיים היום כורך, כי אין קרבן פסח. לכן לדעתו כל עניין הכורך הוא זכר בלבד, ולא מצווה. לעומת זאת לפי הרמב"ם שצריכים לכרוך רק מצה ומרור, אין בעיה לעשות זאת היום, ולא מדובר בזכר בלבד, אלא במצווה מדרבנן (לשיטת הלל הזקן) שנועדה לזכר.

אך אפשר לומר שגם לדעת הרמב"ם המצווה היא רק זכר למקדש כהלל, ולא תקנת חכמים. כך אומר הרב גיגי ומוכיח את דבריו, וכאן לא נפרט.

לדבר הזה יכולות להיות כמה השלכות הלכתיות:

• הפסק בדיבור: הטור (או"ח תע"ה) כתב בשם המנהיג:

הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח עד שיעשה כריכה כהלל כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה כהלל דהא משום דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדינן לחומרא כתרוייהו ה"נ לענין ברכה צריכין למיעבד שיעלה לשניהם.

כך פסק גם השלחן ערוך.

לעומת זאת הרמב"ם אומר (חמץ ומצה ח ח):

בזמן הזה שאין שם קרבן אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל, וחוזר ומברך על אכילת מרור ומטבל מרור בחרוסת ואוכל, ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו, וזו מצוה מדברי סופרים, וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש.

לפי דעתו, אין עניין לברך על הכורך, ולכן גם לא כתב שצריך להקפיד שלא לדבר.

ההבדל ביניהם יכול להיות שאם הכורך הוא מצווה דרבנן, אז יש לברך עליה, אך אנחנו לא מברכים עליה מספק, מהו המרור האמיתי (המרור או הכורך). לכן לא מפסיקים בדיבור, כדי שהברכה שכן ברכנו תחול גם על הכורך. אך אם זה רק זכר, אין עניין של ברכה.

• זה אולי גם ההבדל בין מי שאומר את המילים "זכר למקדש כהלל …" לפני האכילה לבין מי שאומר אחריה. הראשון לא חושש להפסק והשני כן.
• ישנה מחלוקת אם טובלים את הכורך בחרוסת או לא. גם כאן יתכן שזהו השורש – אם זו מצוות מרור, אז טובלים בחרוסת, כמצוות מרור. אם זה רק זכר, אז לא.[8]
• ישנה מחלוקת אם מסבים בכורך או לא. גם כאן אם הכורך הוא מצווה, צריך להסב, מפני המצה. ואם זהו רק זכר, אז לא צריך להקפיד על כך.

להלכה, כל אחד ימשיך את מנהגו, ואם אין לו יקבע את המנהג לחומרא או לקולא.

ומדוע אנחנו מזכירים בהגדה את הפסוק העוסק בפסח שני, ולא את זה העוסק בפסח הרגיל ? על כך ניתנו תשובות רבות, ומתוכן בחרתי להביא את זו של הנצי"ב מוולוז'ין בפירוש העמק דבר (שמות יב ח):

לפי דבריו, הפסוקים בפסח מצרים מדברים על זמן שבו אפשר לאכול קרבן פסח, ואז הדיבורים בליל הסדר היו בעיקר על הפסיחה. והפסוקים בפסח שני רומזים לזמנים שאי אפשר לאכול בהם פסח. בזמנים אלו, מדגישים יותר את הדיבורים על החיפזון.[9] לכן אנחנו כנראה מביאים בהגדה שלנו את הפסוקים של פסח שני, כי ההגדה שלנו מדברת על הזמן שבו לא אוכלים פסח.

אחרי שכיסינו פחות או יותר את הצד ההלכתי, ננסה להבין מהו הרעיון המסתתר מאחורי הדעה המחייבת כורך, והדעה שמסתפקת במצוות המצה, המרור והפסח בנפרד.

נתחיל בהלל הזקן שהוא אבי הרעיון של הכורך.

נזכור שיש שתי גרסאות למה הוא הכורך – מצה ומרור, לפי הרמב"ם, או פסח מצה ומרור, לפי רש"י.

נתחיל בראשונה – מה הרעיון לאכול מצה ומרור כרוכים ביחד ?

כאן נראה שהתשובה היא פשוטה. המרור הוא סימן לשעבוד, וכך גם המצה שעליה אמרנו – הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים.

אמנם, בהגדה של פסח, המצה היא לא רק לחמא עניא, אלא גם סימן לגאולה – שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם. זה יכול להסביר לנו את דעתם של החכמים החולקים על הלל. יתכן שבסיס המחלוקת שלהם הוא מהי המשמעות העיקרית של המצה – שיעבוד, כמו המרור, או חרות.[10]

אבל כאשר אנחנו עוברים לדעתו של רש"י, אנחנו כבר לא בספק. לפי השיטה הזו כורכים את הפסח עם המצה והמרור. המצה היא ספק שיעבוד ספק חרות, אבל הפסח הוא בוודאי חרות, והמרור הוא בוודאי שעבוד, ולכן יש לנו כאן כריכה של חרות עם שעבוד. למה ?

להבנת הרעיון נשתמש בפירוש אור החיים (שמות יב ח), שמקצתו הבאנו בשנה שעברה:

זה יגיד שדעת עליון הוא להראות בחינה הגדולה והחירות ואין רשות אחרים עליהם, ולפי זה גם המרורים שיצו ה' הוא לצד כי כן דרך אוכלי צלי לאכול עמו דבר חד כי בזה יערב לחיך האוכל ויאכל בכל אות נפשו.

גם בזה יוכר גודל העריבות כשיקדים לפיו מרורים.

גם מה שהזכיר המצות הוא פרט אשר יכונן חיך אוכל יטעם לו הצלי.

לפי התחלת הפירוש הזה, יש כאן עניין של טעם. כאשר אוכלים מרור ומצה ביחד עם קרבן הפסח, הם מדגישים את טעמו של בשר הקרבן. אך לא מדובר כאן בעניין קולינרי בלבד, אלא גם ברעיון, כמו שממשיך אור החיים לומר:

והנה ג' השריגים יטעימו יחד והוא רומז לג' דברים, הא' הוא הגלות שמררו את חייהם, הב' היא היציאה תיכף ומיד שלא הספיק בצקם להחמיץ במצרים, ג' אשר פסח ה' על בתיהם והוא בחינת הגאולה כי עבר ה' בארץ מצרים ונתק חבל מוסרות העבות שהיו תוקפים בהם שהוא בחינת הבכורה וכמו שפירשתי הענין במקומו (לעיל י"א ה'). ושלשת הענינים יחד היו צריכין להיות וזולת א' אין נס בשנים האחרים, שאם לא היה הגלות לא היו משיגים אשר השיגו מהצירוף ומה שבררו, ומה גם לפי מה שכתבנו במקומות אחרים (ויגש מו ג) כי גוי גדול עצמו שהוציא ה' ממצרים הם בחינות ניצוצי הקדושה ששם היתה ושם נמצאת, וסגולת הוצאתה הוא המרור אשר מררו את חייהם, והוא סוד אומרו (קהלת ח') עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. ואילו לא היה המהירות שהוציאם ה' היו חוזרים ומשתקעים בוררים ומתבררים, והוא מאמר התנא (הגדה) ואלו לא הוציא וכו' עדיין וכו' והיינו עבדים לפרעה וכו' דכתיב (לקמן יב לט) ולא יכלו להתמהמה, ועיקר הגאולה היא הפסיחה. נמצאת אומר כי שלשתם יחד הם העיקר, ולזה היה הלל מדקדק לכורכם יחד.

לפי דבריו, הכריכה לא נועדה להדגיש רק את הטעם הפיזי, אלא כדי לומר ששלושת המאפיינים של הפסח המצה והמרור, עובדים טוב רק ביחד. הגאולה נצרכת כמובן, אבל גם השיעבוד. השיעבוד הוא זה שגרם לעם ישראל להיות בסופו של דבר טוב יותר. האור החיים, לא מסביר במה, אך אפשר להעלות רעיונות, כיצד קשיים מעצבים את דרכו של האדם ומקדמים אותו. גם המצה, המסמלת את המהירות חשובה, כי לו התהליך של היציאה ממצרים היה ארוך יותר, אולי היה עם ישראל היה מואס בגאולה ומעדיף להישאר בגלות. לכן, האכילה של הפסח המצה והמרור בכריכה אחת, מדגישה את השילוב ההכרחי בין גלות, גאולה, ויציאה מהירה.

מה יאמרו חכמים, החולקים על הלל הזקן על הרעיון הזה ? אולי לטעמם דווקא הערבוב בין הרעיונות, עלול להקהות את המשמעות של כל אחד מהם. דווקא אם מתבוננים בכל רעיון בפני עצמו, יכולים להבין אחר כך טוב יותר את השילוב ביניהם.

רעיון דומה לזה, מופיע בהגותו של הרב מרדכי ברויאר. בקצרה נסביר, שכאשר נמצאות סתירות בתורה, הרב ברויאר אינו מנסה לתרץ אותן אלא טוען שהתורה הדגישה בכל אחד מן המקומות רעיון שונה, העומד בזכות עצמו. כך למשל בפרק א' בבראשית נבראים הזכר והנקבה ביחד, בעוד שבפרק ב' בבראשית, הם נבראים בנפרד. במקום לנסות ולתרץ, יאמר הרב ברויאר, שבפרק א' מודגש הרעיון של החשיבות השווה של האיש והאשה, ואילו בפרק ב' מודגשים ההבדלים בינהם. גם רעיון השוויון נכון, וגם רעיון השונות נכון, ולכל אחד מהם מקום משלו. בפועל, אנחנו משתדלים לחיות חיים מאוזנים בין שני הרעיונות הללו. אבל התורה מדגישה כל אחד מהם בנפרד, כדי שהוא לא יִטשטש על ידי האחר.

כך אולי גם אצלנו. החכמים החולקים על הלל יאמרו שחשוב להדגיש את השיעבוד בפני עצמו, ואת החרות בפני עצמה, ורק לאחר הבנה עמוקה ויסודית של כל אחד מהם, נוכל להבין את התהליך של יציאה מחרות לשיעבוד.

בסופו של דבר אנחנו לא בוחרים שיטה אחת, אלא עושים את שתיהן – אוכלים את המצה לבד ואת המרור לבד, ואחר כך כורכים את שניהם ואוכלים ביחד.

נראה שבשנה זו השילוב הזה מקבל גם משמעויות אחרות.

התקשורת מלאה אינסוף ראיונות עם אזרחי ישראל, שבהם הם נשאלים למצב הרוח שלהם היום. יש כאלה המצהירים שהשנה הם לא חוגגים את ליל הסדר או פסח בכלל, ואחרים שאומרים שחוגגים השנה כרגיל.

אינני מתכוון להעביר ביקורת על אנשים, ובפרט כאלו שנפגעו במלחמה הזו, בגופם, או בקרוביהם שנפלו, נפצעו או נחטפו. לא הייתי רוצה להיות במצבם, ואני שמח שלא להבין באמת את מצוקתם.

לכן לא אתייחס לאומרים, אלא רק לאמירה.

ודאי שאיננו צריכים לבטל את הפסח. החג הזה חזק יותר מכל צרותינו, וגם בזמנים שבהם מצבו של עם ישראל היה חמור פי מאה, הוא נחגג עם תקווה לעתיד טוב יותר.

מן הצד האחר, דיברנו על כך כבר פעמים רבות שליל הסדר צריך להיות בסימן של אקטואליה, ולא בסימן של היסטוריה. אנחנו צריכים לחוות את מה שקורה היום, ולא לדבר רק על העבר. לכן, אי אפשר להפטיר כאשתקד, ולהתעלם מן המצב של היום.

אז מה עושים ? אם אנחנו צריכים להדגיש גם את העצב וגם את השמחה, אנחנו יכולים לעבוד בשיטת חכמים או בשיטת הלל הזקן.

אנחנו יכולים לעבוד בשיטת חכמים, ולדבר על כל אחד מהם בפני עצמו.

צריך להדגיש מצד אחד את ההשתתפות שלנו בצערן של המשפחות, בצערם של הפצועים, בצערם של החטופים, ובצערו של כל עם ישראל על המצב המורכב והמסובך שאנו נמצאים בו כרגע. אני הייתי מוסיף גם, ואולי בעיקר, את הצער על הפילוג הקשה שעדיין מרקד ביננו, ואין הכוונה לחילוקי הדעות, אלא לחוסר האפשרות להקשיב איש לרעהו. את הרעיונות הללו ניתן להעביר בדיבור או במעשה. לומר את הדברים בפתיחת ליל הסדר, או במקומות המתאימים, או להשאיר כסא ריק וכדומה, כל אחד לפי דרכו והיצירתיות שלו.

מן הצד השני, צריך להדגיש היטב את העובדה שאנחנו נמצאים היום במדינה משלנו, עם ממשלה משלנו, צבא וכוחות בטחון משלנו, ויש כאן כמות יהודים מדהימה, והשגים שאנחנו יכולים להתגאות בהם, בכל התחומים. העובדה שאנחנו כאן כבר עוד מעט 76 שנה במדינה עצמאית היא נס עצום, שאיננו מובן מאליו בשום צורה שהיא. גם את הרעיונות הללו ניתן להעביר בדיבור, בפתיחת ליל הסדר או במקומות המתאימים, או במעשה, כמו לשים דגלי ישראל, או סמלי חילות או יחידות בצה"ל וכדומה, כל אחד לפי דרכו והיצירתיות שלו.

ואז ניתן גם לשלב ביניהם ולדבר על כך שהנס של מדינת ישראל בולט הרבה יותר על רקע הגלות הממושכת שהיתה לפניו. ניתן לדבר על כך שמטעויות אפשר ללמוד ולהתקדם, וכך גם ממשברים. ניתן לדבר על כך שרוח ההתנדבות בעם הגיעה לשיאים לא מוכרים דווקא בעקבות הנפילה הגדולה של שמחת תורה, ועוד ועוד, כל אחד לפי השקפתו והיצירתיות שלו.

בצורה כזו, אנחנו חווים את הקושי ואת הגאולה בצורה אקטואלית, כאשר אנחנו מקדישים לכל אחד מהם את מקומו, וגם משלבים ביניהם. כך יהיה הסדר שלנו מרומם, בלי התעלמות מן הצדדים הקשים של השנה הזו.

בדרך כלל אנחנו מסיימים בסיפור מקושר לקמחא דפסחא, אבל השנה הזו היא סיפור בני עצמה. נאמר רק, שכאשר אנחנו מדברים על פדיון שבויים, כוונתנו היום בעיקרה היא לשבויים בעזה. בעניין הזה, בצורה פרטית, אין לאדם פרטי הרבה מה לעשות, מלבד לנסות ולהשפיע על מקבלי ההחלטות, כל אחד לפי המחשבה שלו.

אבל, ישנם גם שבויים מסוג אחר, הנמצאים ביננו בכל שנה, וגם בשנה זו, שבה יוקר המחיה עלה מאוד, והם השבויים במצב כלכלי קשה. בזאת כל אחד מאיתנו יכול לעזור.

המילים הראשונות שאומר הרמ"א בהלכות פסח (אורח חיים תכ"ט א) הן:

ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. וכל מי שדר בעיר י"ב חודש צריך ליתן לזה

אנחנו יכולים לעזור ישירות לנזקקים, או דרך קרן הצדקה שמשקיעה בכל השנה, ובפרט בפסח סכומים נכבדים לעניין.

כך על ידי פדיון השבויים כלכלית, נוכל לעורר רחמי שמים גם על השבויים פיזית, ונתפלל לזכות לראות את כולם שבים במהרה לארצם ולביתם בריאים ושלמים בגוף ונפש.

[1] זהו אינו הלל הזקן, אלא אמורא שהיה צאצא שלו (דור עשירי)

[2] הסברא לא כל כך ברורה. הרב גיגי בשיעורו, מציע שזה משום הזילות של המצווה החשובה יותר להיות ביחד עם המצווה הפחותה.

[3] זהו הלל הזקן

[4] בהמשך יש תיקון גרסא של רב אשי, אך לא ניכנס אליו כאן.

[5] זה איננו הלל שנזכר לעיל, שהיה אמורא, דור עשירי להלל הזקן שהיה תנא.

[6] כרגע לא נתייחס לניסוח השונה בשני המקרים.

[7] וכך מוכח גם מנוסחת הירושלמי ירושלמי (חלה א, א): הלל הזקן היה כורך שלשתן כאחת.

[8] הסברא של מי שאומר שלא צריך לטבול בחרוסת יכולה להיות גם אחרת – הטבילה בחרוסת נועדה להפיג את הארס (החריפות) של המרור. אך כאן, המצה כבר עושה את התפקיד הזה, ולכן לא צריך לטבול בחרוסת.

[9] הוא מסביר את הסיבה לכך בפירושו על דברים טז ג, וכאן לא נאריך.

[10] מן הצד האחר, ניתן להסביר גם ששני הצדדים מסכימים שהמצה היא חרות, שאו שהמצה היא שעבוד, והם חולקים בשאלה אם כדאי לכרוך אותה עם שעבוד אחר. אבל על כך נפרט בדעה הבאה.

כאן ניתן להוריד עותק להדפסה:

בתוך ליל הסדר, אנחנו מזכירים בכל שנה, ליל סדר שנערך לפני כ1,800 שנה במקום שנמצא עכשיו בכותרות – בני ברק.

בני ברק המוזכרת בהגדה, איננה בדיוק בבני ברק של היום, ויש המזהים אותה עם פארק אריאל שרון (הידוע בכינויו הקודם – חיריה), ולכן הצומת הסמוך לו נקרא צומת מסובין.

מכל מקום, אנחנו מזכירים בכל שנה את הסדר שנערך שם בבני ברק:

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.

האם חשבתם פעם על השאלה – מדוע אנחנו צריכים להזכיר את ליל הסדר הזה בכל שנה ? לפני הסדר הזה ואחרי הסדר הזה, נערכו בעם ישראל מיליוני סדרים. מה הטעם לחזור בכל שנה לאותו הסדר שנערך בבני ברק, לפני כל כך הרבה שנים ?

התשובה לשאלה הזו, כתובה בהגדה של פסח. למרות מה שנראה שההגדה היא אוסף מקרי של מקורות שסודרו בסדר מקרי, האמת היא שההגדה של פסח, היא הגדה של ליל הסדר, שכשמו כן הוא – לילה מסודר מאוד. לכן, מספיק להתבונן במילים המופיעות לפני הסיפור של ליל הסדר בבני ברק, כדי להבין מדוע הקטע הזה מובא כאן:

וַאֲפִילוּ כֻּלָנוּ חֲכָמִים, כֻּלָנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

כלומר, אומרת ההגדה – כל אחד חייב לספר ביציאת מצרים, ועדיף בפירוט, גם אם הוא חכם, נבון, זקן ויודע את התורה. עצם העובדה שאתה כבר יודע את הסיפור, ושמעת או סיפרת אותו הרבה פעמים, אינה פוטרת אותך מלהמשיך ולספר אותו בכל ליל הסדר.

אלא, שבדרך כלל, גם אם נמצא בסדר מי שהוא זקן, חכם וכו', הרי העובדה שהוא מספר על יציאת מצרים, היא אולי לא בשבילו, אלא בשביל האנשים האחרים שנמצאים אתו בסדר. אולי הנכדים שלו, אולי הבנים שלו, אולי מסובים אחרים שאינם יודעים את כל הפרטים. היכן אנחנו יכולים למצוא דוגמא, של אנשים שכולם חכמים, נבונים, זקנים ויודעים את התורה, ובכל זאת מספרים ביציאת מצרים ?

הדוגמא לכך נמצאת בסדר המפורסם בבני ברק. מי היו מסובים שם ? חמשה חכמים גדולים ומוכרים לנו – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן – כל אחד מהם עונה ודאי לכל הקטגוריות שהוזכרו לעיל. בסדר לא השתתף אף אחד אחר, ולכן לא היה שם מישהו שאיננו יודע את הסיפור, וצריך לספר רק בשבילו.

ואף על פי כן, הם לא רק סיפרו ביציאת מצרים, אלא עשו זאת לאורך כל הלילה, עד שהתלמידים שלהם באו ועצרו אותם כדי לקרוא קריאת שמע.

אם כן, אין כאן רק סיפור היסטורי, אלא הוכחה – אם חמשת החכמים האלה, סיפרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה, למרות שבודאי שלטו בסיפור היטב, הרי כל אחד צריך לספר, וכמה שיותר.

אלא שאחרי ההסבר הפשוט הזה, נתבונן בסיפור עצמו, ונראה שהוא מעורר כמה שאלות.

• ליל הסדר, הוא הלילה המשפחתי ביותר בעם ישראל. זה אחד מן הקשיים הגדולים שאיתם אנחנו מתמודדים השנה. אם כן, מה ראו חמשת החכמים האלה לעשות את הסדר ביחד, ולא עם בני משפחותיהם ?
• אם כבר בחרו החכמים האלה להתנתק ממשפחתם, מדוע לא הכניסו את התלמידים שלהם לסדר ? אם אחת ממטרות הסדר החשובות היא להעביר את המסר מדור לדור, מדוע לא לעשות כך עם התלמידים ? אגב, בישיבת וולוז'ין המפורסמת, ערך ראש הישיבה הנצי"ב, את הסדר בכל שנה עם מאות תלמידים שלא נסעו לביתם.
• מיקומו של הסדר, גם הוא אינו מובן. בני ברק היא עירו של רבי עקיבא, כמו שאומרת הגמרא (סנהדרין לב:):

תנו רבנן: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף (דברים טז כ), הלך אחר חכמים לישיבה: אחר רבי אליעזר ללוד … אחר רבי עקיבא לבני ברק …

בדרך כלל, מקובל עלינו "הרוצה את הרב, יבוא אליו"[2], התלמיד הולך אל הרב, ולא הרב אל התלמיד[3]. ואילו כאן, רבי אליעזר ורבי יהושע, שהם רבותיו של רבי עקיבא, מגיעים אליו אל הסדר, במקום שהוא ילך אליהם.

אולי בעקבות השאלות הללו, הציע הרב פישמן מימון, תלמיד חכם ושר הדתות הראשון במדינת ישראל, הצעה מעניינת.[4] רבי עקיבא היה המנהיג הרוחני של מרד בר כוכבא, עד שהרמב"ם מכנה אותו "נושא כליו של בן כוזיבא" (הלכות מלכים יא ג). יתכן אם כן, שליל הסדר בבני ברק, היה בעצם פגישה סודית של המנהיגים הרוחניים של עם ישראל, שבאו אל רבי עקיבא לדון אתו בנוגע למרד אפשרי ברומא. אם נקבל את דבריו, הרי שהקושיות שלנו נפתרות:

• מדוע בחרו החכמים האלה לעזוב את משפחתם בליל הסדר ? הסיבה לכך היא שהדיון היה סודי, ואסור לערב בו בני משפחה. הצורך לעשות את הדיון דווקא בליל הסדר יכול להיות קשור לעיתוי הצפוי של תחילת המרד, או להנחה שכינוסים שנעשים בליל הסדר מעוררים פחות חשד אצל הרומאים.
• מאותה הסיבה – שמירת הסודיות, לא הוזמנו תלמידיהם להיכנס אל הסדר. יתכן שהם הוצבו בעמדות שמירה חיצוניות, והמילים "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית" היוו מעין סימן מוסכם ביניהם להתראה על הרומאים שמתקרבים.
• זוהי גם הסיבה שגם רבותיו של רבי עקיבא מגיעים אליו, שהרי הוא התומך והמעורב הגדול ביותר במרד המתהווה. לא בטוח בכלל שכל החכמים תמכו בדעתו של רבי עקיבא על המרד, ואנו יודעים על חכמים בזמנו של רבי עקיבא שהתנגדו לרעיון של המרד, אך אם מדברים על המרד, המיקום הסביר ביותר הוא בביתו של רבי עקיבא.

אלא, שההסבר הזה שפותר כל כך יפה את השאלות הללו, שומט את הקרקע מתחת להקשר של כל הסיפור הזה. שהרי, אם חמשת החכמים הללו, דיברו באותו ליל הסדר על המרד ברומאים, אין שום הוכחה מכך שמצווה להרבות בסיפור יציאת מצרים גם לחכמים ונבונים, הם הרי לא סיפרו כלל ביציאת מצרים באותו הלילה !

כדי לפתור את השאלה הזו, נשאל שאלה נוספת על דברי ההגדה – מדוע באמת אדם שהוא חכם, נבון, זקן ויודע את התורה, צריך לספר בליל הסדר ביציאת מצרים ? כיצד הסיפור הזה מקדם אותו במשהו בחיים ? לוּ היה מדובר במי שאינו יודע, הרי שנוסף לוֹ ידע, אבל מי שכבר שמע את הסיפור פעמים רבות, ושולט בו לפרטיו, מדוע לא ינצל את זמנו לעשיית דברים מועילים יותר ?

התשובה לשאלה זו, היא הנקודה סביבה סובב ליל הסדר כולו.

הזכרת יציאת מצרים איננה מיוחדת לליל הסדר, והיא נעשית בכל לילה. אנחנו אומרים את הדבר הזה בהגדה של פסח:

אָמַר אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַים בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁה בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיְם כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ יְמֵי חַיֶּיךָ – הַיָמִים, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ – הַלֵּילוֹת.

על פי הדרשה הזו, אנחנו נוהגים לומר בכל לילה את הפרשה השלישית של קריאת שמע, ובה אנו מזכירים את יציאת מצרים. אם כן, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות ?

התשובה לכך נעוצה באופי ההזכרה. בכל לילה אנחנו מזכירים את יציאת מצרים, אך בליל הסדר, אנחנו יוצאים ממצרים. על כך אומרת ההגדה:

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַים

אנחנו מספרים על יציאת מצרים בלילה הזה, בעזרת תפאורה המורכבת מקרבן פסח, מצות, מרור ושאר אביזרים, כדי שלא נספר סתם, אלא נזכה לחוות את היציאה ממצרים באמת.

אך איך אפשר לחוות יציאה ממצרים, כאשר רובנו היינו במצרים מעולם, וגם אם כן, לא כעבדים ?

על כך באה ההגדה ומספרת מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה …

לפי ההסבר של הרב פישמן מימון, חמשת החכמים האלה, לא דיברו על יציאת מצרים, אלא על המרד ברומא, אם כן, למה אומרת ההגדה שהיו מספרים ביציאת מצרים ?

זוהי בדיוק הנקודה! הסיפור של יציאת מצרים, איננו סיפור הסטורי, אלא סיפור אקטואלי. אנחנו לא מספרים סיפור בן 3,300 שנים, אלא את הסיפור שלנו.

לפני כ3,300 שנים במצרים, נולד בעם ישראל ובעולם כולו, הכח של יציאה מעבדות לחירות. אנחנו חוזרים בכל שנה באותו הזמן לאותו הסיפור כדי להוציא שוב את הכח הזה אל הפועל.

לכן, חמשת החכמים שישבו בבני ברק, עסקו ביציאת מצרים האקטואלית לדורם – היציאה משעבוד רומא. העובדה שהם עסקו לאורך כל הלילה בדיונים על המרד ברומאים, לא באה על חשבון הסיפור של יציאת מצרים, אלא הייתה סיפור יציאת מצרים שלהם.

יוצא לנו אם כן, שהמטרה של הזכרת הסיפור של הסדר בבני ברק בכל שנה, היא להסביר לנו את עיקרה של ההגדה של פסח – להפוך את ההיסטוריה לאקטואליה. להשתמש בסיפור של יציאת מצרים כדי לבדוק, כל אחד בעצמו מהן הנקודות שבהן הוא צריך לצאת מעבדות לחרות ברמה הפרטית, המשפחתית, הקהילתית, הלאומית ולמתקדמים – גם ברמה העולמית.

אם כן, תמציתו של ליל הסדר הוא להפוך את הכח של יציאת מצרים לחלק מחיינו.

ועכשיו מבחינה מעשית – איך עושים את זה בליל הסדר ?

אין דרך לערוך סדר פסח מוצלח, ללא הכנה מוקדמת. צריך לשבת, לחשוב על מה אני רוצֶה או רוצָה לדבר. אלו מסרים חשוב לי להעביר. אלו יכולים להיות מסרים ברמה עולמית, וגם ברמה האישית – מה חשוב לי לומר למי שנמצא איתי.

מי שיבלה את ליל הסדר לבד, צריך לחשוב אלו רעיונות יכולים לרומם אותו. אולי להתחיל לקרוא לפני הסדר מאמר מסויים על חלק מן ההגדה, או וורט, או סיפור חסידי, או אפילו בדיחה, ולסיים את זה בליל הסדר עצמו.

לא להסתפק במחשבה כללית, אלא לרשום את הדברים. אם אתה רוצה לקרוא משהו – לשים סימניה בספר, או להדפיס את זה מהמחשב.

והעיקר, לא להסתפק במה שכתוב בהגדה, אלא להכניס את עצמנו, ברמה האישית, הלאומית, ואפילו העולמית, נכון לכאן ועכשיו, אל ליל הסדר, שיהפוך להיות ממאורע היסטורי עתיק, לאקטואליה רעננה.

[1] מתוך דרשת שבת הגדול, לכו נרננה תש"ף – ימי קורונה

[2] אינני יודע מהו מקור הביטוי. אשמח אם מישהו יאיר את עיני.

[3] דוגמא יפה לכך אפשר לראות בסיפור המפורסם על רבי יהושע, שקיבל את דעתו של רבן גמליאל בנוגע ללוח העברי, והלך אליו במקלו ובמעותיו ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו. רבן גמליאל קיבל אותו במילים: בוא בשלום רבי ותלמידי – רבי בחכמה ותלמידי שקבלת דברי (משנה ראש השנה ב ט)

[4] לא ראיתי את ההסבר הזה בדבריו של הרב פישמן מימון, אבל נאמר לי שמקורו של ההסבר הזה, הוא בו.

כאן ניתן להוריד קובץ להדפסה:

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

כאן אפשר להוריד קובץ להדפסה:

שנה טובה וגמר חתימה טובה, לנו ולכל עם ישראל.

בכל שנה אנחנו מדברים על תשובת היחיד. מי שהתנהג בצורה לא מתאימה, או בנה לעצמו מידות לא ראויות, צריך לקחת את עצמו בידיים ולהתחיל תהליך של תשובה.

אבל אנחנו יודעים שיש גם מושג של תשובת הציבור. הרמב"ם מזכיר אותו בהלכות תשובה ב ו:

אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר: דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ (ישעיהו נה ו), במה דברים אמורים ביחיד אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין שנאמר: כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו (דברים ד ז).

מעולם לא הקדשתי מחשבה רבה למושג של תשובת הציבור, כי באיזו סיטואציה מוכרת לנו, ציבור יצטרך לעשות תשובה.

השנה אני מרגיש, שהגיע זמנה של ההלכה הזו.

השנה, אנחנו צריכים לעשות תשובה לא רק כיחידים אלא כציבור.

מהו ההבדל בין תשובת היחיד לתשובת הציבור ? אפשר להדגים זאת על ידי שאלת זן ידועה:

איך מוחאים כף יד אחת

המטרה של שאלות זן היא לפתח את החשיבה, ולחשוב בדרכים יצירתיות ומפתיעות. אבל אני רוצה לענות כאדם פשוט – איך מוחאים כף יד אחת ? לא מוחאים כף יד אחת !

יש לנו מחיאות כפיים, אין מחיאת כף (אלא אם כן זוהי מחיאה של כף על דבר אחר, ואז זו כבר לא רק כף).

יש דברים שיש להם רק צורת רבים – מים, חיים, רחמים, נישואין ועוד[1], וגם מחיאת כפים, גם אם יש הקוראים לה מחיאת כף, היא פעולה של שניים. למה ? מכיוון שיש כאן יחסי גומלין, וכדי ליצור יחסי גומלין, צריך עוד צד.

בחזרה לתשובת הציבור. אפשר לחשוב שתשובת הציבור משמעה שהרבה אנשים עושים תשובה במקביל. למי שחושב כך, נזכיר את שייקה אופיר במערכון על המורה לאנגלית:

Monologue is one person talking to himself dialogue is 2 persons talking to themselves …

אנשים רבים שעושים תשובה במקביל זה:

A lot of people talking to themselves

זו לא תשובת ציבור.

תשובת הציבור היא דיאלוג, או בעברית דו שיח, במובן האמיתי שלו – שני אנשים או יותר המדברים זה אל זה, ולא לעצמם.

ומתי הציבור צריך לחזור בתשובה כציבור, כאשר הממד הזה נפגם. כאשר נפגע דו השיח.

מובן הוא שגם בדיאלוג, כל אחד מן הצדדים עושה משהו, הוא מדבר, אבל הוא איננו עושה זאת בחלל ריק, לא כלפי עצמו, אלא כלפי מישהו אחר.

כל זה נפגע השנה. ההרגשה היא שבמקומות רבים, אבד הדיאלוג.

כדי להבין איך לעשות תשובה בעניין הזה, נקדים ונדבר על המצב האידאלי, אחר כך על המחירים שאנחנו עלולים לשלם על הפגיעה באידאל הזה, ולבסוף על התיקון הנדרש.

נתחיל באידיאל – אחדות עם ישראל.

אני יודע שזה נשמע כמו סיסמא שחוקה של תנועת נוער כזו או אחרת, ולא כערך קריטי במיוחד.

הדברים החשובים לדאוג להם הם בצד הדתי – שבת, כשרות, טהרת המשפחה וכדו', ובצד המדינתי – ביטחון, בריאות, כלכלה, תחבורה וכדו'. אחדות זה טוב לנאומים או לשלטי בחירות.

אבל זו טעות חמורה – אחדות עם ישראל, עומדת בבסיס קיומנו.

אחדות היא מן הדברים שלא נתפסים כחשובים, מכיוון שהם נמצאים בדרך כלל בכמויות גדולות ומספיקות, וקשה לנו לדמיין את החיים בלעדיהם. אך זהו סוג הדברים, שכאשר הוא נעלם, חסרונו הוא קריטי ומורגש מאוד. הוא כמו אוויר לנשימה או מים לשתיה.

מה כל כך חשוב באחדות ?

כאן יש שני ממדים – בין אדם לחברו, ובין אדם למקום.

הממד הראשון – בין אדם לחברו הוא מובן יותר. ללא אחדות אנחנו יותר חלשים. הדאגה זה לזה, היא מקור עצמה וכח, וכל מי שיודע שדואגים לו, מרגיש בטוח יותר לעשות דברים.

אחד מן השיאים של הדאגה הזו הוא במאמצים להשבת חיילים הביתה. מי שיודע שיעשו הכל כדי להשיב אותו, המוטיבציה שלו להילחם תגדל.

כך מפרש הרמב"ם את המשנה הידועה (פאה א א), שאנחנו אומרים בכל יום לאחר ברכות התורה:

אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם:

מהם הפירות שאוכלים בעולם הזה ? הרמב"ם שם לב, שכל הדוגמאות, חוץ מתלמוד תורה עוסקות בענייני בין אדם לחבירו – כיבוד אב ואם, גמילות חסדים והבאת שלום. ולכן הוא מסביר:

כל המצות נחלקות חלוקה ראשונה לשנים, חלק במצות המיוחדות לאדם בעצמו בינו ובין ה' … וחלק במצות התלויות בתקינות יחסי בני אדם זה עם זה … אם קיים האדם המצות המיוחדות לו בעצמו במה שבינו לבין בוראו יש לו על זה שכר יגמלהו ה' על כך לעולם הבא … ואם קיים האדם המצות התלויות בתקינות יחסי בני אדם זה עם זה יש לו על זה שכר לעולם הבא על קיימו המצוה, וישיג תועלת בעולם הזה להתנהגותו התנהגות טובה עם בני אדם, לפי שאם הלך בדרך זו והלך זולתו בה יהנה גם הוא מאותה תועלת. וכל המצות שבין אדם לחברו נכללים בכלל גמילות חסדים, התבונן בהם תמצאם.

כלומר, כאשר אני מתנהג בצורה טובה עם הַחֶבְרָה, הרי שאני מעלה את הנכונות גם אצל אנשים אחרים להתנהג באותה הדרך, ולכן אני בסופו של דבר גם מרוויח מזה.

הדיאלוג, ושיתוף הפעולה בתוך החברה, עובד באותה הצורה. כאשר אני מדבר ומקשיב, אני יוצר אווירה של דיבור והקשבה, וזה משפיע גם על אחרים, ובסופו של דבר תורם לי, ולחברה כולה.

אך, כאשר האווירה הזו נפגעת, ואין דיבור והקשבה, אז כל הקשר החברתי נפגם, וזה גורם לחוסר שיתוף פעולה, הסתגרות, ואובדן האמון בין חלקי החברה.

זה מסוכן מאוד לחברה כולה.

אך גם בממד של בין אדם למקום, יש חשיבות גדולה לעבודה משותפת בחברה.

כאשר אנחנו אומרים בכל יום:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד

למה הכוונה ? לכאורה זו אמירה כמותית, כמו שאנחנו שרים בליל הסדר:

ארבע אמהות, שלשה אבות, שני לוחות הברית, אחד א-להנו

לכל דבר יש כמות, וכמו שיש 4 אמהות, יש ה' אחד. זוהי פשוט ספירת מלאי, כשם השיר המפורסם של יוסי בנאי.

אך אם כך, הרי שלא מובן מדוע זה כל כך חשוב. למה הרמב"ם מכניס את האמונה באל אחד, בשלושה עשר עיקרי אמונה. מדוע אנחנו מתגאים בכך שאנחנו דת מונותאיסטית ? ובכלל, מה זה כל כך משנה אם מאמינים באחד, בשנים או ביותר ?

המלבי"ם, בפירושו לתורה על הפסוק שמע ישראל אומר, שצריך לשאול קודם כל את השאלה הנגדית – מה ראו עמים אחרים, להאמין ביותר מאל אחד ? לא מספיק בוס אחד על הראש, למה צריך יותר ? והוא עונה:

… כל האומות הקודמים שהיו מאמינים ברבוי האלהות, השוו בזה שיש אלהים פועל טוב ויש אלהים פועל רע, כי לא יכלו לצייר שהטוב והרע הנמצא בעולם יצאו משרש אחד, וע"כ היו מתיראים מפועל הרע ואוהבים את הפועל הטוב

כלומר, העמים הקדמונים, לא המציאו סתם אלים, אלא חיפשו הסבר לכוחות השונים שיש בעולם. הם לא יכלו להבין שכוחות שונים, ולעיתים הפוכים, יכולים לבא ממקור אחד. לכן היה אֵל האש ואֵל המים או הים, אֵלַת האהבה ואֵל המלחמה, וכדו'.

גם כאשר הצליחו לצמצם את מספר האלים, נשאר מחסום אחד בלתי עביר – מקור הטוב ומקור הרע. לא יכול להיות שאם האל טוב, הוא עושה רע, ולא יכול להיות שאם האל רע הוא עושה טוב. לכן המינימום ההכרחי כלל שני אלים – אֵל האור ואֵל החושך, או הטוב והרע, כמו אצל הזורואסטרים בפרס. הם אהבו את האל הטוב, ופחדו מן האל הרע.

החידוש העצום של התורה, הוא המעבר משני אלים לאל אחד. זהו מעבר גדול וקשה הרבה יותר מן המעבר מאלף אלים לשניים. אלף או שניים הם ריבוי, באל אחד אין שום ריבוי.

ולדבר הזה ישנה משמעות דרמטית. להאמין באל אחד, זה לא להסתפק בכך שיש אחד ולא יותר, אלא להבין שהכל, אבל הכל נוצר ממנו. אין מקור מקביל שיצור דברים אחרים.

לכן, גם דברים שנראים בעיננו רעים, הם יציריו הישירים, או העקיפים של הקב"ה.

וזה אומר שאין דבר בעולם שאין לו תכלית טובה מסויימת. אחרת לא היה נברא.

אמנם, בגלל עקרון הבחירה החופשית, יש לנו אפשרות, לנצל דברים גם לרעה. אבל אין דבר שאי אפשר לנצל אותו גם לטוב.

זה מאוד לא קל להבין, ועוד הרבה פחות קל לחיות כך הלכה למעשה. אבל,

• בכל פעם שאני מצליח למצוא אצל היריב שלי נקודת אמת, אני מממש טוב יותר את הקריאה – שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד.
• וכאשר אני לא מצליח לעשות זאת, אז אני מתרחק מן האידיאל הזה, ובתודעה שלי, אני מוציא חלקים מן העולם, מן הקישור שלהם לקב"ה.

ואגב, אני מדבר על היחסים בתוך עם ישראל, אבל בהמשך במבט ארוך טווח, האידיאל הוא לעשות את זה עם כל העמים, כמו שאומרים הנביאים פעמים רבות.

חשוב להעיר כאן על נקודה עדינה מאוד, שלא נאריך בה, והיא שצריך להישמר ממצב שבו אני מצדיק כל דבר, בגלל האידאל הזה, ומאבד את האבחנה בין טוב לרע. נאמר רק ברמז שיש כאן הבדל בין התמונה הפרטית לתמונה הכללית, או בין זמן ההווה לנצח. ככל שמרחיבים את המבט, כך קל יותר לראות את הטוב שיש בדברים.

המתוחכמים בינינו, שואלים את עצמם ודאי גם – אם צריך למצוא בכל דבר טוב, אז למה שלא ננסה פשוט לראות את הטוב בקרע שיש בעם, ובכך העלמנו את הבעיה ?

אשתדל בסוף הדרשה להתייחס גם לנקודה הזו.

אז אם אנחנו מסכמים עד כאן – החיים בחברה של דיאלוג, של שיתוף פעולה, של הערכה הדדית, טובים גם מבחינת בין אדם לחברו, וגם מבחינת בין אדם למקום.

לכן, הפגיעה בחיים הללו, היא פגיעה קריטית. לא ניתן להתייחס אליה בשוויון נפש. לא ניתן להשלים איתה לאורך זמן.

ובשנה האחרונה, איך שלא נסתכל על זה, ישנה פגיעה. יש ויכוח עד כמה הפגיעה הזו עמוקה באמת, ועד כמה היא מוצגת כך מאינטרסים של כל הצדדים, אבל פגיעה ישנה.

בכך עברנו את שני השלבים הראשונים של התשובה – הכרת החטא, והחרטה.

עכשיו אנחנו מגיעים לשלב המסובך באמת – הקבלה לעתיד, או התיקון.

איך מתקנים כזה דבר ? איך גורמים לשנה הבאה, ולשנים הבאות, להיות טובות מן הבחינה החברתית, כמו שהיה לפני הקרע, ואולי אפילו יותר ?

כדי לחפש דרך לטפל את הבעיה, נחזור שוב על מהות הבעיה – אין כאן בעיה של יחידים, אלא בעיה של ציבור, של יחסים בין אנשים. ולכן צריך למצוא עקרונות לטיפול ביחסים בין אנשים, ולא באנשים בודדים.

נראה לי שמקום טוב לחפש הוא בעקרונות של טיפול זוגי.

טיפול זוגי, כמו שמעיד עליו שמו, הוא טיפול בזוג, ולא טיפול נפרד לכל אחד מבני הזוג. כמובן, לפעמים אחד מבני הזוג, או שניהם צריכים גם טיפול פרטני, אבל זו לא מהותו של הטיפול הזוגי.

אם כך, זה יכול להתאים גם לתשובת הציבור, שהיא לא תשובה של היחידים בציבור, אלא בציבוריות, או ביחס בין חלקי הציבור.

טיפול זוגי הוא עולם ענק ומורכב. ישנן שיטות רבות מאוד, ואי אפשר לומר שיש אחת שהיא היעילה ביותר. לכן השיטה שבחרתי ללכת על פיה, היא אפשרות אחת, ומי שימצא שיטות אחרות, וילך על פיהן, זה מצויין.

נדבר היום על עקרונות בטיפול זוגי או בזוגיות, מבית מדרשם של פרופסור ג'ון מרדכי גוטמן, יהודי אורתודוקסי, פסיכולוג קליני ומתמטיקאי (שילוב מעניין ונדיר) ושל אשתו ד"ר ג'ולי שוורץ גוטמן, פסיכולוגית (אגב, אשתו השלישית, אם שאלתם. אתייחס לכך בהמשך). הם חוקרים ביחד זוגיות, וכתבו את הספר "7 העקרונות לנישואין מאושרים".

לא נעבור על כל העקרונות, אלא נטעם חלק מהן על קצה המזלג. אני כבר מצפה שלאחר הדרשה יגש אלי מישהו וישאל: הרב, מותר לי להשתמש בדרשה היום גם בשביל להעצים את הזוגיות שלי. התשובה היא כן !!! עם הרבה סימני קריאה. אם יש כאן זוגות שישתמשו בעקרונות הללו, לא כמשל למצב בחברה, אלא לזוגיות שלהם, זה בונוס ענק.

ואגב, השאלה הזו לא מעידה בהכרח על בעיות בזוגיות. אין צורך שיהיו בעיות בחיי הנישואין, כדי לחפש דרכים להעצים אותם. גם זוגיות נפלאה, יכולה להיות נפלאה יותר.

העיקרון הראשון של הספר הוא:

הכירו את בן\בת זוגך.

פרופ' יורם יובל, שהקדים את ההקדמה לספר אומר דבר נפלא:

לא טוב להכיר טוב מידי את מי שאתה מתאהב בו, אבל כדי לחיות ביחד המון שנים מאושרות, צריך להכיר לעומק. ויש דרכים לשפר את ההכרות הזו, גם לאחר המון שנים.

נראה לי שהוא מגדיר בכך את ההבדל בין התאהבות לבין אהבה. התאהבות מרגשת הרבה יותר, אבל אהבה היא הרבה יותר גדולה ועמוקה.

ובעניין החברה שלנו – אחד מן הדברים החזקים ביותר לשמירת הקשר בין חלקי החברה הוא הכרות. באחד מרגעי המשבר של המחלוקת, אמרה לי לאה, הבת שלי, שהיא לא מאמינה לכל מה שמשדרים בתקשורת על הקרע. בחברה שבה היא חיה, יש אנשים עם מגוון דעות, והם מסתדרים היטב זה עם זה, למרות המחלוקות הפוליטיות.

אני חושב שזה נכון, מכיוון שכאשר אתה לא חולק על טיפוס כללי של אדם אחר, אלא מדבר עם מישהו אמיתי, מוכר לך, על חוזקותיו וחולשותיו, קשה לך הרבה יותר לשנוא אותו, למרות המחלוקות שבינכם.

כך הסביר הרב עמיטל את הביטוי – בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת (במדבר א ב), המופיע במפקד של עם ישראל. לא רק מספרים של כמה אנשים בכל משפחה, שבט, דגל ועם, אלא להכיר אותם אישית, גם בשמות.

אז אל תישארו אך ורק במעגל של בני הדעה שלכם. הכירו גם אנשים שאתם חלוקים עליהם, שימרו איתם על קשרים. אגב, לא צריך ללכת רחוק, בתוך הקהילה שלנו למשל, יש מגוון של דעות.

העיקרון השני הוא:

טפחו את החיבה וההערצה שלכם זה לזה.

זה יכול להיות דבר טבעי, אבל אפשר לעשות את זה גם בצורה מכוונת ומודעת.

כמו שאומר ר' אלימלך מליז'נסק, בפתק המפורסם שלו:

אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו, ולא חסרונם

ברמה הציבורית, לכל קבוצה יש מאפיינים, ובמאמץ לא גדול במיוחד, אני יכול למצוא בהם את החלקים הטובים, ואפילו הטובים מאוד. גם אם זה לא עולה לי במחשבה ראשונית, צריך לחשוב שוב ושוב, עד שנגיע למצוא את המעלות שבחבר, או בקבוצה השניה.

חנן פורת סיפר, שכאשר חזר ממפגש עם אנשי קיבוץ חילוני, הוא סיפר לרב צבי יהודה, על מה שאמר ולימד לחברי הקיבוץ. בתגובה שאל אותו הרב – ומה אתה למדת מהם, וחנן ענה שלא היה לו מה ללמוד מהם. הרב צבי יהודה מאוד לא אהב את התשובה הזו, והוכיח אותו על כך שהוא חושב שאין מה ללמוד מחברי קיבוץ השייך לתנועה שעשתה רבות למען עם ישראל וישוב הארץ, למרות שאנחנו יכולים להיות חלוקים איתם מבחינה אידיאולוגית.

העיקרון החמישי והשישי, מחוברים ביניהם:

• פתרו את הבעיות הפתירות שלכם, בפשרה.
• לימדו לחיות עם הבעיות הבלתי פתירות.

במכלול כל הבעיות או האתגרים, יש רבים מאוד, שאנחנו יכולים להתפשר עליהם. זה חשוב לי, אבל לא קריטי. אני יכול ללכת צעד לקראת בן או בת הזוג שלי, ועדיין להיות מאושר.

יש גם דברים שלעולם ישארו ביננו כמחלוקת. הסיבה לכך היא שאנחנו לא מתחתנים עם עצמנו, אלא עם אדם אחר, ולכן מובן מאליו בקשר הזוגי, שיהיו בינינו הבדלים.

לוקח זמן לזהות אלו בעיות שייכות לכל קטגוריה, מה פתיר ומה לא, אבל לומדים עם הזמן.

לגבי בעיות שאינן פתירות, מומלץ לא רק להתרגל לכך שהן נמצאות, אלא לנסות גם ולהבין את הראש של השני, למה זה כל כך חשוב לו. זה מקל על העובדה שהדבר לא ניתן לפיתרון.

בהקשר הזה, חשוב להביא דרך מעשית, שהיא לא עקרון מן הספר, אלא ישום של העקרונות:

שני הצדדים צריכים להחליף תפקידים של מדבר ומקשיב. זה יעזור להם להבין את הרגשות והצרכים של הצד השני. יש לרשום הערות בזמן ההקשבה. זה עוזר לשמור על הריכוז ולזכור את הנקודות החשובות.

כאשר אני מדבר, אני לא מאשים את הצד השני, אלא מדבר על הרגשות שלי. המשפטים צריכים להיות בעלי שלושה חלקים:

• אני מרגיש ש …
• בנוגע לאירוע מסויים
• וזה מה שאני צריך כדי להרגיש טוב יותר.

הכל ממוקד בי, ובצרכים והרצונות שלי, ולא בשאלה למה השני מתנהג כך וכך. אני לא מציין מה אני לא רוצה, אלא מה אני כן רוצה.

המקשיב צריך להבין את המדבר, ולסכם את מה שהוא אמר, במילים שלו. המקשיב צריך להיות קשוב לדובר ולנסות להבין את נקודת המבט שלו.

זה שדיבר צריך לאשר שאכן זו הייתה כוונתו, ואם לא, להסביר שוב.

לא עוברים הלאה, עד שהוא מאשר שכוונתו הובנה.

אפשר לראות בגמרא, מעשים דומים לכך, בכמה מקומות, שני חכמים חולקים זה על זה, והגמרא מקשה על אחד מהם, והשני מתרץ לפי שיטתו של החולק עליו.

כך למשל (בבא מציעא קז.):

אילן העומד על המיצר. אמר רב: הנוטה לכאן – לכאן, והנוטה לכאן – לכאן, ושמואל אמר: חולקין. מיתיבי: אילן העומד על המיצר – יחלוקו. תיובתא דרב! תרגמא שמואל אליבא דרב: בממלא כל המיצר כולו.

שמואל מתרץ את הקושיא על רב, לפי שיטתו של רב, למרות שהוא איננו מסכים איתה.

זה כלי חשוב מאוד בזוגיות. בהקשר הכללי שלנו, אם ניישם אותו, נוכל להתגבר על הרבה פערים שנובעים מכך שאנחנו מייחסים לאחר כוונות ורצונות, שהוא בכלל לא חשב עליהם.

שבו עם מישהו מן הצד האחר שלכם, ותרגלו איתו את הטכניקה הזו, היא מעולה.

ונסיים בעקרון השביעי:

למצוא או ליצור משמעות משותפת.

בזוגיות המשמעות המשותפת יכולה להיות הילדים או הנכדים, הבית שבנינו, הערכים שחינכנו עליהם ועוד ועוד. דברים ששנינו שותפים בהם, כל אחד בדרכו שלו, ואנחנו יכולים מצד אחד להיות גאים בהם, ומצד שני יש לכל אחד מאיתנו אחריות אליו.

אם אין לנו דבר כזה, אז צריך ליצור אותו.

העובדה שיש לי משהו שאני גאה בו איתך, העובדה שצריך אותי בשביל שהמשהו הזה ימשיך, וצריך גם אותך, היא דבק חזק מאוד, ומשמח.

במקרה של מדינת ישראל, אני חושב שהיישום של העיקרון הזה הוא מובן מאליו.

מה שנבנה כאן במשך 75 ויותר, הוא מפלאי היצירה האנושית. הערך של המדינה הזו, בשביל עם ישראל ובשביל העולם כולו, הוא אדיר.

ומי שותף לדבר הזה ? לאורך כל הדרך, כל אחד ואחד מאיתנו היה ועודנו שותף. מי שמשרת בצבא, ומי שלומד תורה, ומי שמלמד ומחנך, ומי שמקים תעשיות ומי שעובד בהן, ומי שמרפא וסועד, ומי שמשלם מיסים, ומי שמפנה את הזבל, ומי שמתנדב, ומי שהולך להצביע, ומי שעושה כל דבר שהופך את המקום הזה להיות הרבה יותר טוב, או קצת יותר טוב. כולנו שותפים לבניין האדיר הזה.

יתרה מכך, אנחנו צריכים את כל אחד ואחד מאיתנו כשותף בבניין האדיר הזה, בשימורו ובשיפורו. אנחנו לא יכולים לוותר על אף אחד. אז מה אם אנחנו לא מסכימים ? אנחנו עדיין שותפים לבניין האדיר הזה. וכמו שאומר עלי מוהר בשיר השיירה  – איך ישראל צומחת מסביבנו, היא חזקה יותר מכל חסרונותינו …

אתם שואלים אם יש תקווה, האם יהיה כאן פעם טוב ?

אז:

• כבר עכשיו טוב, אפילו טוב מאוד. את מה שצריך תיקון, נתקן.
• התוצאה בע"ה תהיה יותר טובה מאשר היה לפני כן. זה יקח זמן, אבל זה יבוא. על מה אני בונה את התחזית הזו ? על כך שמי שכתב את הספר, נשוי בפעם השלישית, והפעם כבר למעלה משלשים שנה. הוא אומר, שלמד משהו מכל אחד מן הפרקים הקודמים שלא הצליח, ולכן עשה זאת בפעם השלישית יותר טוב. בסופו של דבר, גם אנחנו נלמד מן הטעויות שעשינו, ונעשה את זה בהמשך יותר טוב, אבל בלי לפרק, רק בלחבר.

כך אנחנו יכולים למצוא את הטוב, גם במצב הלא פשוט שנקלענו אליו, הוא יוביל אותנו בסופו של דבר לטוב יותר.

אם כן, לטובת כל מי שרוצה לעזור לעם ישראל ולמדינת ישראל, וגם למי שרוצה לשפר את הזוגיות שלו, נחזור על העקרונות:

• הכירו עוד יותר טוב את הצד השני.
• טפחו את החיבה וההערצה שלכם זה לזה, או לזו.
• פתרו את הבעיות הפתירות.
• לימדו לחיות עם הבעיות הלא פתירות, ונסו גם להבין את הראש של הצד השני בעניין הזה.
• כשאתם מנהלים דיון, סכמו את הטיעונים של הצד השני, עד שהוא יאשר שהבנתם.
• מצאו ויצרו משמעות משותפת.

ולגבי כל העקרונות הללו, נוסיף עוד הערה חשובה אחת, שבלעדיה שום דבר לא יזוז – אל תחכו שהצד השני יעשה את הצעד הראשון, עשו אתם את הצעד.

אתם לא אחראים על הפעילות של הצד השני, רק על שלכם. האם הוא רוצה לפעול, האם יש לו אפשרות לפעול ? זו בעיה שלו. התרכזו בבעיות ובאחריות שלכם, או כמו שאומרים בצבא – אַחֲרַי !

שתכלה שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה. שנה טובה ומתוקה

[1] https://www.safa-ivrit.org/irregulars/onlyplural.php