ההפטרה (בישעיהו פרק ס) מתארת את שיבת עם ישראל לארצו לאחר הגלות:

שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה …

תוך כדי התיאור הנפלא של השפע, נשאלת שאלה:

מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם

הנביא ממשיל את שיבת העם לארצו, בשני דימויים – עב (ענן) ויונה.

מדוע יש צורך להביא יותר מדוגמא אחת ? יש שתי דרכים עקרוניות להתייחס לכך[1]:

• הדוגמאות הובאו כדי ללמוד רק מן המשותף שביניהן. ההיגיון הוא, שלו היינו מביאים דוגמא אחת, היינו עלולים להבין ממנה עניין צדדי, ולחשוב שלשם כך היא הובאה. אך כאשר מביאים יותר מדוגמא אחת, הרי שהמשותף לכל הדוגמאות, מצטמצם, ובכך מדייק את הדוגמא.
• הדוגמאות הובאו כדי ללמוד גם מן השונה שביניהן. ההיגיון הפעם הוא הפוך – לו היינו מביאים דוגמא אחת, היינו לומדים ממנה רק את מה שיש בה, ותו לא. עכשיו שהובאו דוגמאות נוספות, ניתן ללמוד גם מן התוספת שיש בכל אחת מהן, על האחרת.

לפי האפשרות הראשונה, המשותף לשתי הדוגמאות – הענן והיונים, הוא המהירות שבה הם נעים ממקום למקום. וממילא, משמעות התמיהה, או ההתפעלות היא מן המהירות שבה חוזר עם ישראל לארצו, ולמצבו הטוב, וכמו שמפרש המצודות דוד:

מי אלה אשר ממהרים לשוב כעפיפת הענן וכיונים הממהרים לעוף אל ארובותיהם

אך לפי האפשרות השניה, צריך לחפש מה מוסיפה כל דוגמא. כאן ניתן לראות שינוי עקרוני בין שתי הדוגמאות.

הענן הוא דומם, ואיננו נע בכח עצמו. הכיוון והמהירות שלו נקבעים על ידי כח חיצוני – הרוח.

לעומתו היונה היא יצור בעל רצון עצמי. המעוף שלה הוא מכוון מטרה – לחזור הביתה.

יתכן שהענן והיונה מייצגים שני סוגי חזרה לארץ – החזרה המוכרחת והחזרה האידאולוגית.

בצד רבים וטובים שהגיעו לארץ מהחלטה מושכלת ישנם רבים וטובים אחרים שהגיעו אליה מכרח הנסיבות. צרות וגזירות מכל הסוגים, הביאו לארץ עולים חדשים רבים.

סביר להניח שמי שהגיע מבחירה הרגיש בבית כבר בהתחלה, עם כל הקשיים של העליה. מי שהגיע בעל כרחו, ודאי חווה קשיים גדולים יותר, בהסתגלות לארץ, שלא רצה בה מלכתחילה.

אך כאן אולי מתחברות שתי הדוגמאות בדרך נוספת – גם אלה שעפו כעב, בעל כרחם, הגיעו בסופו של דבר להרגשה של יונה החוזרת לארובתה, והפנימו שהם נמצאים בבית.

וגם בהקשר לימי התשובה שבהם אנו נמצאים, ניתן לראות תהליכים מושכלים של תיקון, לצד מי שנדחף, כמעט בעל כורחו ליישר ולתקן את דרכו. זה שהגיע שלא מבחירה, אינו חושב אולי ששב, אלא שהלך למקום זר לו. אך גם בו יוכל להתקיים בסופו של דבר – אחרי המעשים ימשכו הלבבות, והוא ירגיש ששב בתשובה כיונה השבה לארובתה.

[1] בניסוח פורמאלי יש כאן אפשרות ל (A ו B ) מול האפשרות של A)  או B)

קובץ להדפסה נמצא כאן:

כאשר אנו מוצאים ירידה לפרטים טכניים, הנראים לכאורה חסרי חשיבות, הדבר אומר דורשני.

בתחילת פרשת השבוע, מצווה אותנו התורה על מצוות הביכורים:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:

הפסוקים הללו מצווים לקחת בארץ ישראל את הפירות הראשונים ולהביא אותם אל בית המקדש, שם (כמו שאומרת התורה בהמשך), יקבלו אותם הכהנים.

האם חסר כאן משהו ? מי שאינו מכיר את הפסוקים מראש, ישיב בודאי בשלילה, הפסוקים הללו נראים ככוללים את כל הפרטים הנצרכים.

אך מי שהפסוקים שגורים על פיו, שם לב, אולי לחסרונן של שתי מילים:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:

מה נוסף לנו כאן ? הציווי וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא. העובדה שהדילוג על הציווי הזה לא היה מורגש, מוכיחה שאפשר היה להסתדר היטב בלעדיהן. מי שלוקח פירות כל הדרך לירושלים, ישתמש ודאי באיזה שהוא כלי, כדי לשאת אותם, ואיננו זקוק לכאורה לציווי או תזכורת על כך.

חז"ל, ששמו לב, כדרכם, לייתור שיש במילים אלו, קבעו:

וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא מלמד שטעונין כלי

כלומר, אין כאן המלצה טכנית (מיותרת) – לקחת את הפירות בכלי, אלא זהו חלק מן הציווי.

אך מהו הרעיון העומד מאחורי הציווי הטכני לכאורה ?

נשים לב לשאלה נוספת – כאשר מצווה התורה לשים את הפירות בטנא, היא אומרת בַטֶּנֶא, בפתח תחת האות ב'. כידוע, הפתח הזה מסתיר בתוכו את ה' הידיעה, רוצה לומר – אין מדובר כאן על טנא כל שהוא, אלא על הַטנא. מהי משמעותו של היִדּוּעַ הזה ?

יתכן שיש כאן אמירה בתחום של הכרת הטוב[1] – כאשר זורמים החיים, אנו לא שמים לב, פעמים רבות, לשפע שבו אנו נמצאים. השפע הוא פשוט גדול כל כך, ומתפשט על תחומים רבים כל כך, שהוא בלתי נתפס. כדי לתפוס דברים גדולים צריך למסגר אותם.

במקרה שלנו הטנא הוא המסגרת. כאשר אני שם את הפירות הראשונים, המובחרים (מ7 המינים), בתוך הטנא, אני יכול לשים לב לכמות ההולכת וממלאה את הסל, ובכך לשים לב לשפע.

אם אני משתמש באותו הטנא, בכל שנה, אני יכול גם לעקוב אחרי השינויים – בשנה הקודמת הצלחתי למלא חצי טנא, השנה כבר 2 שלישים, ואולי בשנה הבאה, הטנא יתמלא עד גדותיו. בצורה זו, אני מודע לא רק למצב העכשוי, אלא גם לתהליך. זו יכולה להיות הסיבה, לכך שהתורה לא מדברת על טנא סתמי, אלא על הַטנא, אותו הטנא הידוע, שאינו משתנה משנה לשנה.

כך מלמדת אותנו התורה, להתעלם מרעשי הרקע, מן הסביבה המעמעמת את הטוב, ומאפילה עליו, ולמסגר את הטוב בצורה שנוכל להכיר בו ולהודות עליו, כמו שהיא חותמת:

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ  וּלְבֵיתֶךָ:  אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ

[1] לא במובן המקורי של הביטוי