דיון מפורסם בין בית שמאי לבין בית הלל עוסק בשאלה איך להתייחס לחבר שקנה מוצר כלשהו:

אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו ? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. (כתובות יז.)

אך בגרסה אחרת מופיע המאמר במסכת דרך ארץ:

אמרו להן בית הילל לבית שמאי: לדבריכם, הרי שלקח מקח מן השוק, יגננו בפניו או ישבחנו בפניו, הוי אומר ישבחנו בפניו. מכאן אמרו חכמים, שתהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. (פרקי בן עזאי פרק ד)

נסו למצוא את ההבדל העקרוני בין שתי הגרסאות.

חדי העין הבחינו בודאי במילה המופיעה בגרסה הראשונה, אך לא בשניה. הגרסא הראשונה מדברת על מי שלקח "מקח רע" מן השוק. השאלה היא האם לומר לו את האמת בפנים או לעגל פינות ולתת לו הרגשה טובה שאכן קנה קניה טובה. יש כאן עימות בין האמת לבין העניין החברתי, והכרעתם של בית הלל היא לפן החברתי.

אך, בגרסא השניה, הדיון לכאורה מוזר ביותר. כאן לא כתוב שמדובר ב"מקח רע" אלא ב"מקח" בלבד. כאן לא מובן כלל מהו הדיון. מדוע שאדם יגנה את המקח שלקח חברו מן השוק, כאשר אין מדובר בכלל במקח רע ? למה צריך להכריע לצד השבח, כאשר אין כאן בכלל גנאי ?

נראה שכאן מדובר בתובנה פסיכולוגית, יותר מאשר בתובנה מציאותית.

היחס של אדם לחפץ כלשהו, אינו תלוי רק (ואולי אפילו לא בעיקר) במאפיינים המציאותיים של החפץ. קחו לדוגמא את היחס של הורים לילדיהם, לעומת היחס לילדים אחרים, או היחס למעשיו של ראש המפלגה בה אני תומך לעומת מעשיו של ראש המפלגה היריבה. במקרים רבים מאוד, היחס הזה איננו נובע בעיקרו מניתוח מציאותי, אלא מהחלטה פנימית מי איתי ומי נגדי. לכן הורים יגנו על מעשי ילדיהם בעוד שעל אותו המעשה בדיוק של ילד אחר יגיבו בחומרה.

אם נחזור לחפצים – השאלה האם חפץ מסויים הוא טוב או לא, נובעת פעמים רבות מן האינטרס האישי שלי. מחקרים רבים מאוד הוכיחו שכאשר אדם משקיע בחפץ מסויים, הוא נוטה להצדיק את ההשקעה הזו, ולראות בחפץ הזה את כל המעלות. לעומת זאת כאשר אדם אינו יכול להשיג חפץ מסויים, הוא יטה להרגיש כלפיו יחס של זלזול, כדי לאפשר לו לחיות בלעדיו.[1]

כך גם לגבי אדם אחר הקונה מציאה בשוק. הוא עצמו ודאי ישבח את המקח. אך אולי חברו, שלא זכה בחפץ הזה, ירצה לגנות אותו, כדי שלא ירגיש מופסד. כאן באים בית הלל, וקובעים כי העין הטובה של האדם, צריכה להנחות אותו לשבח בעיני הקונה את החפץ, למרות שכנראה לעולם הוא לא יהיה שלו.

דוגמא נאה לכך אנו מוצאים בפרשתנו. עם ישראל עומד לפני הכניסה לארץ ומשה רבנו מתאר אותה במילים יפות ומפורסמות:

כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:  אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:  אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת:  וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

כאשר אנחנו זוכרים, כי משה רבנו יודע בוודאות, שהוא לעולם לא יכנס אל הארץ, אנו יכולים להבין את גדולת נפשו – הוא מתגבר על הרצון הטבעי, לזלזל בארץ, למצוא בה את הפגמים ולהפחית את ערכה, ומציג אותה כמות שהיא, כדי לחבב אותה על עם ישראל.

הראיה הזו של הטובה של מה שנמצא אצל הזולת – העין הטובה, יכולה לשדרג את חיינו ולהפוך אותם לטובים ומועילים יותר.

[1] בלשון הפסיכולוגית התופעה נקראת "דיסוננס קוגנטיבי". בלשון חכמי המוסר "נגיעה".

להורדת קובץ הדפסה, ניתן ללחוץ כאן:

הביטוי כוחי ועוצם ידי משמש בפינו כביקורת על גאווה של מי שלוקח לעצמו את התהילה על מפעל מסויים, ואיננו זוכר את מי שעשה אותו באמת.

מקור הביטוי הוא בפרשת השבוע, המזהירה אותנו לפני הכניסה לארץ:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:

אחרי שהקב"ה הוא זה שמכין את הכל, מן היציאה ממצרים, ודרך כל ההליכה במדבר, האמירה כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה מראה על שכחתו.

אך מה מציעה התורה כחלופה ? רבים חושבים כי הדרישה של התורה היא להכיר בכך שהקב"ה עושה את הכל, ולאדם אין דרך להשפיע על דבר, מלבד להתחנן אל הקב"ה. המסקנה מדרך מחשבה זו, היא דרמטית. כך בסיפור שהופיע לפני כמה ימים בקובץ "תן חלקנו".

על פי מה שסופר שם, למד אחד מגדולי ישראל לקח, מסיפור קשה שעבר. הוא עבד כמוכר פרחים בחנות, במשך שבוע שלם. לאחר שקיבל את משכורתו הראשונה, הוא נשדד, וכל כספו אבד לו. מכאן הוא הסיק שהכל תלוי ברצון ה', וממילא אין שום טעם להתאמץ בעולם. הוא עזב את עבודתו והלך ללמוד בישיבה. גישה זו רואה בכל התאמצות בנושאי פרנסה או כל צרכי העולם הזה, שכחה של הקב"ה.

אך האם גם התורה חושבת כך ? לפחות לפי הפסוקים המובאים בפרשת השבוע שלנו – ממש לא.

נתבונן בפסוק הממשיך את הפסוקים שהובאו לעיל:

וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:

ההפך מכֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה הוא לא התפיסה שאין לנו טעם לעשות כלום, אלא כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, כלומר הקב"ה הוא מקור הכח הניתן לאדם, על מנת שהאדם ישתמש בו כדי להשיג השגים. על פי גישה זו (שבין השאר מפתח אותה הרב קוק) הרי שדווקא מי שאינו מנצל את כוחותיו, כדי להתפרנס, או לשאר צרכי העולם הזה, הוא כפוי טובה כלפי הקב"ה, שהרי ממנו קיבל כוחות אלה, על מנת להשתמש בהם. אם כן, הנסיון של אדם לעבוד קשה להשיג השיגים, איננו עומד בניגוד לזכירת הקב"ה, אלא יכול דווקא לשמש כזכירה שלו.

התנאי הוא כמובן, שהאדם שעובד קשה כדי להשיג השגים, זוכר מי נתן לו את הכוחות האלה, ולשם מה. וכך אומר גם הרשב"א, בנוגע לשאלה האם ראוי לאדם חולה ללכת לרופא, או לסמוך על הקב"ה שירפא אותו:

ומותר לבטוח באדם, והוא שלא יסור לבו מן השם. ואמרו:  "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן ה' יָסוּר לִבּוֹ" (ירמיהו). אך לבטוח בשם שיעשה לו תשועה על ידי האיש הפלוני מותר ומצוה …